מאירי על שבת קד

טבעת שהיתה לאדם ונטמא ואח"כ הניחו לבהמה לא נפקעה טומאתו והרי הוא צריך טבילה:

כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתם אלא בשינוי מעשה כיצד טבעת בהמה שחישב עליה להיותה טבעת אדם הרי זו מקבלת טומאה וכן עור שהיה עומד למנעלים ולא נגמרה מלאכתו לענין זה וחישב עליו לעשותו עוצבא ר"ל כמין שולחן לערוך עליו את המפה והרי שנגמרה מלאכתו לענין זה הרי זה מקבל טומאה חזר וחישב על הטבעת להיותו לבהמה או על העור לעשות ממנו מנעלים לא פקעה טומאתו לא דין טומאה שלא ליטמא ואין צריך לומר טומאה עצמה אם נטמא הא מ"מ אם יש שם שינוי מעשה כגון שהתחיל לשוף בטבעת לתקנו לבהמה או שהתחיל לקצע את העור פקעה טומאתו הן דין טומאה שלא ליטמא הן טומאה עצמה אם נטמא ומ"מ הנחה לבהמה אינו שינוי מעשה לטהר שהרי שאלו בכאן והא איכא חציצה ופירשה רב אמי בשרתכן ר"ל שהכה בפטיש עד שנתפשט ונמצא שנתרחב עד שיכולין המים ליכנס ואמרו על זה לימא ר' אמי כרב יוסף סבירא ליה שאמר הואיל ואדם מושך בהם כלומר שאף כשהוא של בהמה מקבל טומאה ואין הריתוך מוציאו שהרי עדיין ראוי לכך דאי כר' יצחק סבירא ליה דאמר בבאין מנויי אדם לנויי בהמה כלומר שאם של בהמה הוא אינו מקבל טומאה אלא שהיתה לאדם וקבלה טומאה מעתה הרי ריתוך זה מבטלו מתכשיט אדם ופרחה טומאתו בשינוי מעשה עד שהעמידוה במחוללין ר"ל שמתחלת עשייתן היה חלל בין צואר הבהמה ובין הטבעת ולמדת לפי דרכך שהנחה לבהמה אינה נקראת שינוי מעשה:

טבעת אדם שביארנו עליו שהוא מקבל טומאה פירושו בשל אצבע אבל שאר טבעות שלו כגון העשוי לחגור בו מתניו ולקשור בו את כתפיו והוא תחוב בבגד טהורה שאינו אלא תשמיש של משמשין ר"ל הבגדים ובזו אתה נשמר ממה שהרבה שואלי' היכי גרע מטבעת בהמה שהאדם מושך בה שטבעת בהמה תשמיש אדם היא אבל זה אינו אלא תשמיש הבגד ותשמיש דתשמיש טהור וכל הטבעות שאמרו עליהן לקבל טומאה כגון של אדם ושל אצבע אין בה חלוק בין יש עליה חותם לאין עליה חותם ולא נאמר חלוק זה אלא לענין שבת על הדרך שיתבאר בפרק הבא:

טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה שאחר הטבעת הולכין והרי פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה אבל אם היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה שפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:

מחט בין שהיא נקובה בין שאינה נקובה עדיין מותר לטלטלה בשבת ואע"פ שהמחט שאינה נקובה אין תורת כלי עליה אחר שעומדת לינקב שהרי לא נגמרה מלאכתה לא נאמר כן אלא לענין טומאה שלא ליטמא עד שתנקב אבל לענין טלטול שבת הרי ראויה ליטול בה את הקוץ והרי הוא עושה אותה כלי במחשבתו ואם לא היתה עומדת לינקב כגון מחט שאינה עשויה לתפירה אלא לתכשיט לחבר בה קצות הבגדים אף לענין טומאה מקבלת טומאה היא ואין חילוק בכגון זה בין נקובה לשאינה נקובה אלא לענין שבת שהאשה שיצאתה בנקובה חייבת חטאת ובשאינה נקובה פטורה כמו שיתבאר בפרק הבא ומ"מ היתה שלימה ונקובה וניטל חרירה ר"ל נקב שלה או עוקצה פקעה טומאתה וכן אם עלתה בה חלודה עד שמעכבת מתוך חלודתה את התפירה שהחלודה הואיל ומעכבת את התפירה הרי היא כשבר:

המשנה השניה חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו אמר הר"ם פי' מה שאמר קשורה לו ר"ל מערב שבת אבל אם עבר אדם וקשר עליו המרדעת אסור לצאת בו בשבת:

אמר המאירי המשנה השניה והיא גם כן מענין החלק הראשון ואמר על זה חמור יוצא במרדעת והוא הנקרא בלעז באש"ט ודרך להניחו על החמור אף שלא בשעת הולכת משאוי עליו כדי לחממו מצד קרירותו הדבק עמו תמיד כמו שאמרו חמרא אפי' בתקופת תמוז קריר ליה ואמר שיוצא במרדעת זה ובתנאי שתהא קשורה לו ופי' בגמ' שתהא קשורה לו מערב שבת שגילה בדעתו שצריכה היא לכך ונעשית לה כעין מלבוש והביאוה ג"כ ממה שאמרו למטה שאינו יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה לו ואם תפרש שאין קשורה פשיטא דילמא נפלה ואתי לאתויי ארבע אמות אלא פירושו בזמן שאין קשורה לו מערב שבת והוא נראה עכשיו כקושר למשאוי ולא עוד אלא שאף בחצר יש לאסרה מצד שמשתמש בבעלי חיים כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: