מאירי על סנהדרין סח

המזבח מקדש את הראוי לו ר"ל שהיה ראוי לו אלא שנפסל כגון שמעל במחשבת זמן או מקום או שלן הבשר וכיוצא באלו כיצד כל הראוי לאישים ר"ל להקטרה על האש אלא שנפסל אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ר"ל שלא תרד ומה עולה ראויה אף כל ראוי ר"ל ראוי לאישים ואין בזה הפרש בין קרבן לקרבן ר"ל בין חטאת לעולה או לשלמים ולא בין קרבן עוף לקרבן בהמה הן עולה הן חטאת אבל הדם והנסכים שנפסלו ירדו אע"פ שנראו למזבח מ"מ לא נראו לאישים ואין צריך לומר מה שפיסולו מחמת עצמו ולא שנפסל בקדש כגון שאור ודבש וחיה וחולין ורובע או נרבע ודברים אלו ארוכי הענינים יתבארו במקומן בע"ה:

המעלה קרבנות חוץ לעזרה חייב כרת דכתיב אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו ונכרתה ואזהרה שלו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וכן השוחט בחוץ חייב כרת שנאמר אשר ישחט שור או כשב וכו' דם יחשב וכו' ונכרתה ואזהרה שלו מן ההיקש שנאמר שם תעלה עולותיך ושם תעשה וכו' מה העלאה הוזהרה עליה אף העשייה שהשחיטה בכללה הוזהר עליה:

הזורק את הדם בחוץ חייב ומ"מ דוקא בעיקר הדם אבל שירי הדם פטור שזריקת שירי הדם אינה מעכבת ודבר זה אע"פ שאינו מפורש במקרא נתרבה להם ממה שנאמר בהעלאה או זבח לרבות את הזורק שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב שתים אחת על השחיטה ואחת על העלאה שהרי שתי כריתות חלוקים ושתי אזהרות חלוקות הן זרק והעלה יראה מכאן שאינו חייב אלא אחת שהרי הזריקה נתרבית ממקרא של העלאה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שחייב שתים ואף גדולי המפרשים כתבו כן בהגהותיהם מפני שהעלאה הוזכרה לבדה בכף אחת ושאר העשיות בכף אחרת שנאמר שם תעלה ושם תעשה אבל שחט וזרק אינו חייב אלא אחת שכל העשייות נכללות באחת שנאמר שם תעשה ערבינהו רחמנא לכלהו עשיות חוץ מן ההעלאה כמו שיתבאר במקומו:

נגע צרעת אין נזקקין לראותה אלא ביום שנאמר וביום הראות בו ולא סוף דבר בתחלת ראיה אלא בין להסגיר בין להחליט בין לפטור ואין רואין אותה על ידי כהן סומא אפילו באחת מעיניו ולא עוד אלא אפילו כהה מאור עיניו שנאמר לכל מראה עיני הכהן ואפילו היה חכם ישראל רואה והוא מטמא או מטהר על פיו כדרך שאמרו בכהן עם הארץ או שוטה שחכם רואה ואומר לו אמור טמא והוא אומר טמא הסגר והוא מסגיר החלט והוא מחליט ואפילו בכהן קטן מ"מ בסומא אינו כן ויש חולקין בזו והביאוה מתורת כהנים שאמרוה כן אף בסומא ואף בשתי עיניו ומטעם שמאחר שאותו חכם הרואה רואה בשתי עיניו לכל מראה עיני הכהן קרינא ביה כיוצא בו אין נזקקין לראות נגעים בשחרית ולא בין הערבים שאין האור צח כל כך והכהה נראית עזה וכן מטעם זה אין רואין אותן לא בתוך הבית ולא ביום המעונן ואין רואין אותן בצהרים שאף בהם האור צח יותר מדי והעזה נראה כהה וכל הנגעים שוים בדברים אלו הן של אדם הן של בתים הן של בגדים והתבאר במקומו על שעות הראייה שהם שעה רביעית חמישית ושמינית ותשיעית:

הנגעים נראין ונדונין ביחיד שנאמר אל אהרן או אל אחד מבניו וכן נראין ונדונים אף בקרובים שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים בין בנגעי בתים ואפילו חכם אינו רואה לעצמו ויש חולקים לומר שתלמיד חכם רואה לעצמו בבתים ובגדים וכן מצאנוה במדרשות כל תלמיד חכם רואה לעצמו והעמידוה בבתים ובגדים אלא שלשיטתינו אין הלכה כן שאף לענין ראיית קרובים מצינו שאמרה אהרן על מרים אני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים אלא שאין הלכה כן ואף בזו דנין בה כן:

לפי דרכינו למדנו שלא הוקשו דיני ממונות לנגעים לכל דבר שהרי דיני ממונות דנין אותם ביום המעונן ובשחרית ובין הערבים ובצהרים שנאמר ושפטו את העם בכל עת וכן גומרין את הדין בהם אף בלילה שנאמר בכל עת והעמדנוהו לגמר דין על הדרך שבארנו במשנה וכן דנין אותם בסומא באחת מעיניו ואין דנין אותם ביחידי ולא בקרובים מה שאין כל אלו בנגעים:

סומא באחת מעיניו כשר להעיד וכשר לדון דיני ממונות שהרי אמרו גומרין בלילה וכיון שהותרה גמר דין בלילה דין הוא להכשיר סומא באחת מעיניו אף להתחלת דין ביום שכמה בני אדם אין מגיעין לראות בלילה כראיית סומא באחת מעיניו ביום אבל לא בדיני נפשות שהרי כל בעל מום נפסל בהם אבל סומא בשתי עיניו פסול להעיד ופסול לדין ואע"פ שמצינו בכתובות צ"ד ב' אתא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה נראה שהתלמידים היושבים לפניו היו דנין על פי מצותו או שמא בשקבלוהו עליהם בעלי דין וכן מה שאמרו בראשון של מסכתא זו שרב יוסף אמר למר זוטרא אי קבלוך לא תשלם לא שאמר כן דרך דין אלא שהיו שואלין אותו האיך הוא הדין וכן אתה מתרץ בכל מקום שאתה מוצא כיוצא באלו ויש מגאוני הראשונים שהכשירו סומא בשתי עיניו לדון אחר שלא הוקשו ריבים לנגעים ואף חכמי התוספות נמשכו לדעתם ואין הדברים נראין כלל שהרי אמרו כל הכשר לדון כשר להעיד וסומא בשתי עיניו פסול הוא לעדות דהא כתוב או ראה ואע"פ שאנו מעמידים סוף המשנה ר"ל יש כשר להעיד ואין כשר לדון שלא כהלכה לפי מה שפירש בה ר' יוחנן שפירשה בסומא באחת מעיניו שהרי אף לדעתינו כשר הוא לדון בדיני ממונות והיה לנו להעמיד אף ראש המשנה שלא כהלכה מ"מ ראש המשנה הלכה היא ועוד שאע"פ שמה שפירש בה ר' יוחנן אינה הלכה גוף המשנה כלה הלכה היא שכל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ופסול לדון כגון אוהב ושונא וגר שאין אמו מישראל ומשוחרר ויש שואלים מפני מה לא פרשה ר' יוחנן באלו ונראה שלא היה רוצה לתרצה אלא במילתא פסוקה ליפסל לכל אדם ואוהב ושונא כשר הוא לאחרים וגר דן את חבירו גר וזקן מופלג וסריס וממזר כשרים לדיני ממונות:

יש דברים בדיני ממונות שכלם גמר דין הם כגון קבלת עדות וקיום שטרות ולפיכך אין מקבלין עדות ולא מקיימין שטרות אלא ביום שהתחלת הדין וגמר הדין בהם באים כאחד וכן כתבוה גדולי המחברים וכן כל כיוצא בזו וכבר כתבנו מזה בדרך אחרת בבתרא פרק נוחלין:

כל שביארנו בדיני ממונות שאין מתחילין בלילה אלא שגומרין פירושו שצריך שיסכימו במשא ומתן שלהם ביום וכל שהסכימו עליו ביום אם ירצו לחזור למשא ומתן בלילה סמוך לגמר דין עושין וכן עיקר וי"א שאין משא ומתן בלילה כלל אלא שצריך שיהו מוסכמים ביום על כל המשא ומתן:

הנחלות הרי הן כשאר דיני ממונות ואין דנין בהם בלילה מעתה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין בתורת עדות רצו חותמין בתורת דיינין ודוקא ביום שהיא שעה הראויה לדין אבל בלילה כותבין בתורת עדות ואין עושין בה דין אף ביום אחר הואיל ובתורת עדות נמסרה להם שאין עד נעשה דיין ושנים אפילו ביום כותבין ואין עושין דין ואף לדעת הפוסק שנים שדנו דיניהם דין דוקא בשבאו מתחלה לשם עשיית דין וכל שכן שהלכה שאין דיניהם דין כמו שביארנו ויש בשמועה זו הרבה תנאים לקצת מפרשים וכבר בארנו עיקריה בבתרא פרק נוחלין:

דיני נפשות אין גומרין בהם את הדין אלא ביום כמו שבארנו במשנה סמך לדבר שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש ואין לומר שגמר דין בלילה והוקעה ביום שאם כן נמצאת מענה את דינו:

ארבע מיתות נמסרו לבית דין והם סקילה שריפה הרג וחנק אבל תלייה אינה מיתת בית דין בפני עצמה ואע"פ שנאמר והוקע אותם והוקעה תלייה היא כדכתיב והוקענום לי"י בגבעת שאול וכתיב ותקח רצפה בת איה את השק וכו' אלמא תלויים היו על העצים והיו מגולים מ"מ נסקלין היו בעון עבודה זרה וקצת הנסקלין נתלין כמו שיתבאר הרוגי בית דין אין מלינין אותם שלא ליקבר בו ביום ואע"פ שבבני שאול נאמר מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם כבר ביארו במסכת יבמות שהוראת שעה היתה אמרו מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהכל רואים אותם ואומרים מה טיבן של אלו והם אומרים בני מלכים הם שפשטו ידיהם בגרים והם אומרים כמה ראוי לידבק באומה זו: