מאירי על סנהדרין סז

זה שאמרנו במשנה שבדיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה ובדיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה כבר ביארנו שהענין נאמר באחד מן התלמידים שהיו יושבין שורות שורות לפני לפני הדיינין וכל שהוא מזכה שומעין לו ונמנה בכלל הדיינין וראיה לדבר ממה שאמרו בפרק היו בודקין מעלין אותו וישב עמהן כל היום ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם ועוד ממה שאמרו אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו אבל העד אינו מלמד בדיני נפשות כלל אף לזכות וכל שאמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו ואין שומעין לו כלל ואף בדיני ממונות יראה לומר שאין העד נשמע כלל אף לזכות שטעם הדבר מפני שהעד נראה כנוגע בעדותו שדואג שמא יגמר הדין לחובה ומתחרט מחשש עידי הזמה וחשש נגיעה בדבר אף בדיני ממונות היא ומאחר שאין נשמעין לזכות אין נשמעין לחובה וכן ראיה ממה שגדולי הפוסקים הביאו בהלכותיהם מה שאמרו בתלמוד המערב העד אינו מלמד לא לזכות ולא לחובה שנאמר ועד לא יענה אחד אינו עונה ר"ל לחובה ופירושו באחד מן התלמידים שנאמר אחד לא יענה הוא בעצמו לא יענה ר"ל לחובה שאלו לזכות הרי מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים ואחר שגדולי הפוסקים הביאו דבר זה בהלכותיהם יראה מכוונתם שאף בדיני ממונות היא שנויה שהרי אין מדרכם לפסוק הלכתא למשיחא ומ"מ גדולי המחברים כתבו שבדיני ממונות העד מלמד זכות וחובה אלא שאינו נמנה עם הדיינין ומטעם אין עד נעשה דיין ואני תמה שהרי בגמרא אמרו בהדיא משום דמיחזי כנוגע בעדות וטעם זה אף בדיני ממונות הוא ונראה לי לדעתם שנגיעת עדות הנזכרת בסוגיא זו פירושו מחמת אימת מות מצד הקרובים וזה שאמר דמיחזי כנוגע בעדות ולא נוגע ממש מפני שהרי עכשיו אינו מעיד אלא שמלמד טענות לזכות דרך משא ומתן:

כבר בארנו שבדיני ממונות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה אבל בדיני נפשות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה ומ"מ דוקא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין הואיל ומצא שאינו יכול לעמוד על טעם זכותו רשאי לחזור ולמנות עם המחייבים ומצטרף עמהם לרוב ואם טעה בדבר שהצדוקים מודים בו חוזר אף בשעת משא ומתן א"כ זה שאמרו למחרת משכימין ובאים המזכה אומר אני הוא מזכה ומזכה אני במקומי והמחייב אומר אני הוא מחייב ומחייב אני במקומי המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה על כל פנים פירושו בשעת משא ומתן שאף למחרתו היה שם משא ומתן קודם גמר דין כמו שיתבאר:

אף מה שאמרו בשהגיע הבית דין לשבעים ואחד ונעשו שלשים וששה מחייבים ושלשים וחמשה מזכים וידוע שאין מטין על פי אחד לחובה שדנין בראיותיהם אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבים דברי המזכים על כל פנים והוא הדין עד שיחזור אחד מן המזכים לחייב ותהא שם הטייה על פי שניים ובשעת גמר דין אלא שלפי דרכו הוא מחזר על הזכות:

אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאלו הוא מזכה במקומו ואע"פ שבשעת גמר דין היה יכול לחזור מ"מ הואיל ולא חזר רואין אותו כאלו הוא במקומו ומ"מ אם אמר יש לי ללמד עליו זכות ומת קודם שילמד ויגלה הטעם אין זה כלום:

כשבית דין נושאין ונותנין בדין שני סופרי הדיינין עומדין לפניהם וכותבין דברי המחייבין וטעם שלהם ודברי המזכים וטעם שלהם טעם המחייבין כדי שאם היו מחייבין למחרתם מטעם אחר שלא כטעם של יום ראשון נעשה כחוזר מטעם ראשון ומלינין את הדין בשביל טעם זה שנתחדש היום שמא יחזיר ממנו הלילה וטעם המזכים כדי שיראו טעם שלהם שאמרוהו לזכות ויטעימוהו בעצמם ויעמידוהו ואם לא יכתבו הטעם שמא ישכחו ויהו נוטים לחייב שהרי בשעת גמר דין יכולין לחזור והוא שאמרו בכאן דאי חזו טעמא לחובה משגחינן בהו אע"פ שגדולי הרבנים גורסין בדרך אחרת ואע"פ שתירצה לומר שלא מטעם זה אלא שמא אמרו שנים טעם אחד משני מקראות דרך דחיה נאמר כן כלומר שאין ראיה מזו ומ"מ הדין כך הוא ר"ל ששנים שאמרו טעם אחד אין נמנין אלא באחד ואפילו לזכות ולא סוף דבר שיצא לשניהם ממקרא אחד אלא אפילו יצא לזה מפסוק אחד ולזה מפסוק אחד שעל כל פנים אחד מהם טועה שאי אפשר לשני מקראות שיבואו לטעם אחד והוא שאמרו מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא משני מקראות: