מאירי על סנהדרין סג

אחד דיני ממונות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי שבמסכתא שהוא בא לבאר החלוקין שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות הן בענין הדיינין והן בחקירת העדים וכיצד בודקין וחוקרין אותם בדיני נפשות וגומרין את הדין על פי עדותם וזה החלק לא יושלם ביאורו בזה הפרק רק בהצטרף עמו פרק חמישי וקצת השישי אלא שהתחיל בזה הפרק להתחיל בבאור החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בבאור הדברים שבין דיני נפשות לדיני ממונות ועל איזה צד מחמירין בדיני נפשות השני בתכונת הסנהדרין האיך היו יושבים הם ותלמידיהם וסופרים ועל איזה צד כותבין טענות בעלי הדין השלישי על איזה צד מאיימין את העדים בדיני נפשות דרך כלל קודם שיתחילו בבדיקות וחקירות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים דרך גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם ואולם ענין הבדיקות והחקירות וגמר הדין יתבאר בפרק חמישי וקצת הששי כמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה מזה הפרק אמנם תיוחד בבאור החלק הראשון והוא שאמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה פי' בגמ' שכך היה מן הדין מן התורה ממה שנאמר משפט אחד יהיה לכם וכתיב בדיני נפשות ודרשת וחקרת היטב אלא שמשום נעילת דלת התירו את הרצועה שלא להיותם בדרישה וחקירה שאם היה המלוה ידוע שעידיו צריכין דרישה וחקירה אף הוא אומר האיך אני מלוה מעותי וכשאתבענו ואביא עדי יחקרו אותם באיזה יום באיזה שעה ובשאר בדיקות וחקירות ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים אפסיד ממוני ומתוך כך התקינו שלא להיותם בדרישה וחקירה ושמא תאמר ומה ענין שמן התורה היינו מקישים דיני ממונות לדיני נפשות בדרישה וחקירה ולא בשאר הדברים המנויים במשנתנו שאר הדברים עניני הצלה הם ואנו מהפכין בזכות הנדון כדי להצילו אבל בדיני ממונות כל שאתה מהפך בזכותו של אחד היא חובה אצל האחר וכן שיש הרבה מהן שיוצאות מן המקרא כגון דיני ממונות בשלשה משלשה מומחין הכתובים בפרשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה מושפטו העדה כמו שביארנו בפרק ראשון וכן בקצת מהם כמו שיתבאר בגמ' בפרטים אלו שהוזכרו:

ומעתה נחל בביאור החלוקין שהזכרנו אמר שדיני ממונות בשלשה ושל נפשות בעשרים ושלשה דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה אבל דיני נפשות אין פותחין אלא בזכות כגון שיאמרו אם לא עשית דבר זה שהם מעידים בו עליך אל תתירא וכמו שנאמר בסוטה אם לא שכב איש אותך וכו' דיני ממונות מטין על פי עד אחד בין לזכות בין לחובה כגון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי או ההפך דיני נפשות מטין על פי עד אחד לזכות אבל לא לחובה עד שירבו המחייבים על המוכים שנים כמו שביארנו בפרק ראשון ממה שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות דיני ממונות מחזירין את הדין אם טעו בין לזכות בין לחובה על הצדדים שיתבאר ענינם בפרק זה ודיני נפשות מחזירין לזכות ר"ל שאם חייבו את הפטור וגמרו דינו להריגה ואח"כ נתגלה להם טעם בהצלתו סותרין את דינו אבל אם טעו ופטרו את המחוייב אין סותרין את דינו אא"כ טעו בדבר שהצדוקים מודים בו שאם אמרו בבא על הערוה שלא כדרכה שפטור ודאי סותרין שהרי אף הצדוקים מודים בה ממה שנאמר משכבי אשה וכן במערה כדרכה ממה שנאמר את מקורה הערה הא אם אמרו על המערה שלא כדרכה פטור הואיל ואף הצדוקים אומרים כן ופטרוהו אין מחזירין אותו וכן כל כיוצא בזה דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה ואפילו אחד מן התלמידים היושבים שורות שורות לפני הדיינים דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין מלמדין חובה אלא הדיינין דיני ממונות הדיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות הדיין המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות אבל אותו שלימד זכות אין רשאי לחזור וללמד חובה שנאמר לא תענה על ריב לנטות ומ"מ רשאי לחזור ולהמנות עם המחייבים בשעת גמר דין שכבר חזר על צדדיו ולא מצא להעמיד דבריו אבל בשעת משא ומתן מתוך שאינו רשאי לחזור הוא משתדל להעמיד דבריו שמא ימצא ראיות נכונות דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום דיני ממונות דנין בו ביום בין לזכות בין לחובה אם רצו דיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה שמא יראה להם איזה צד זכות לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב שמא יתחייב לדברי כלם ונמצא הדין נגמר ולהרגו למחר אי אפשר שאין מיתת בית דין דוחה שבת ויום טוב ולהשהותו משנגמר דינו אי אפשר שאסור לענות את הדין אלא חובשין אותו עד אחד בשבת ומתחילין בדינו דיני ממונות וכן הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול שבדיינים והאחרים יודו או יחלקו והולכין אחר הרוב ואם אין רוצים לחלוק עם הגדול אנו אין לנו דיני נפשות מתחילין מן הצד ר"ל מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק עליו הכל כשרים לדון דיני ממונות ואפילו הוא בא ממשפחת גר הואיל ואמו מישראל ואפילו ממזר ואפילו סומא באחת מעיניו ואף הגר שאין אמו מישראל דן את חבירו גר ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים הראויים להשיא בנותיהם לכהונה ר"ל שאין בהם פסול יחס:

וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא אלא שיבא בגמ' תוספת ביאור בקצת דברים שבה וכן שבתלמוד המערב הוסיפו החלוקים אלו שבדיני ממונות דנין כמה ביום אחד ובדיני נפשות אין דנין בשתי מיתות אלא אחת ביום אחד ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ענינים אלו עם שאר דברים המתגלגלים בתוכה אלו הן:

מאחר שדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כל שבא לידינו עדות שיש לפקפק בה בהכחשה אין מדקדקין בו אא"כ היא הכחשה מבוררת כמו שביארנו הא כל שאינה הכחשה מבוררת שטר כשר ומגבין בו ואין אומרין יד בעל השטר על התחתונה אלא בלשון מסופק לא לעקירת השטר לגמרי מעתה שטר שכתוב בו באחד בניסן במקום פלוני ובאו עדים ואמרו שבאחד בניסן עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדים כשרים ומגבין על פי השטר והעדים ודנין שמא אחרוהו וכתבוהו ר"ל שבאדר הסמוך לניסן כתבוהו ואחרו הזמן עד ניסן שהמאוחרים כשרים או שאומרין שלא אחרנוהו וכך היה כדבריכם שבמקום פלוני עמכם היינו אלא שבאותו היום כתבנו שטר זה שהוא בקנין שכבר קנינו ממנו במקום הנזכר בשטר ולא היינו זוכרים יום הקנין וכתבנו יום שאנו בו על הדרך שסדרנו כן בבתרא ואע"פ שלפי מה שסדרנו שם היה להם לכתוב המקום שבו כותבין ולא מקום העדות וכמו שאמרו אי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרין להו מילי בשילי עצה טובה היא כדי שלא יבאו לידי הזמה לומר עמנו הייתם במקום פלוני אבל אם כתב מקום העדות לא הפסיד ומ"מ בשטר שאין בו קנין ושאמרו בבית דין בזמנו כתבנוהו הרי זו הכחשה גמורה וישנם בדין הזמה ליפסל אלא שלא נפסלו אלא מיום שנודע שחתמו ואם לא נודע היום שחתמו אין פוסלין אותן אלא משעה שהעידו בבית דין על כתב ידם ואמרו שבזמנו כתבוהו שאפשר שבו ביום כתבוהו וחתמוהו והם משקרים לומר שבזמנו כתבוהו ואפילו אמרו או כתבו בשטר שבזמנו כתבוהו דנין כן כמו שבארנו בפרק שלישי ומעתה כל שטר שאין בו זמן או מקום כשר אע"פ שאי אפשר לעדות לבא לידי הזמה שאין מדקדקין בדיני ממונות בדברים אלו הואיל ואינה בדרישה וחקירה וזו היא הסיבה שהשטרות המאוחרים כשרים אע"פ שפקעה הזמתם והמוקדמים מיהא פסולים מחשש פסידת לקוחות דביני ביני שלא כדין כמו שבארנו במקומו בבתרא:

זה שכתבנו בשטר זה שהוזמו עדיו שדנין אותו במאוחר אפילו היה שם קצת הוכח שאינו מאוחר דנין בו כן כגון שכתב בשטר באחד בניסן של שמטה ואלו היתה ההלואה מקודם היה לנו לדון שלא נמלך לאחרה לזמן זה שהיה חושש שיהו בני אדם מרננים אחריו לומר מזוייף הוא מצד שאין דרך להלוות בשמטה אעפ"כ דנין אותו במאוחר שהרי מ"מ יש לו שהות לגבות את חובו שהשביעית אינה משמטת אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים וכו' אבל כל שהיא לזמן קודם סוף שנה שביעית נוגש וגובה וכן המלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה כל השנה עד שתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית ואותו שעה נשמט החוב כמו שיתבאר במקומו: