מאירי על סנהדרין סב

שטר שהיה יוצא מתחת ידי שליש אע"פ שהיו עדים שהושלש בידו אלא שאין שם עדים על איזה תנאי הושלש או אע"פ שהוציא השליש מתחת ידו אותו שטר בבית דין והוא שקרוי בכאן איתחזק בבי דינא לדעת קצת ואע"פ שהיה בו הנפק והוא שקרוי אתחזק לדעת קצת אם אמר השליש שהוא פרוע נאמן ואפילו לא היו הבעלי דין מודים שהאמינוהו עליהם שאלו היו מודים עליו שהשלישוהו לא היינו צריכים למיגו אלא אע"פ שאין מודים בכך הוא נאמן שהרי אלו רצה היה שורפו או קורעו קודם שיבא לבית דין ואמר שעל כך הושלש בידו ומ"מ אם היו שם עדים על איזה תנאי הושלש בידו אינו כן ואין אומרים להאמינו מצד שיכול לומר לקוח הוא בידי ועל שלו מיהא נאמן לומר נפרעתי שאין אותיות נקנות במסירה ואם יאמר שאגב קרקע נקנית לו הרי מ"מ היינו מצריכין אותו להביא ראיה על כך ושמא תאמר להאמינו מתוך שיכול לומר החזרתי תדע שאין מיגו אלא בשאין המיגו מקיים טענה הראשונה כגון בזו שהוא טוען שנפרעה והמיגו הוא שנשרפה והרי השריפה וטענת הפרעון שתיהן עולות לטעם אחד אבל אם יאמר שהחזיר נמצאת טענת המגו לקיים השטר וטענתו הראשונה להפקיע כח השטר ואין זה מיגו כמו שכתבנו בבתרא פרק הספינה:

סימפון ר"ל שובר היוצא מתחת ידי מלוה ואינו זכור על מה או שמת ויורשיו מצאוהו אם שטר החוב נמצא עמו כשר ואם שטר החוב בין שאר שטרות הקיימים אינו כלום שמא מלוה עצמו צוה לכתבו שיהא מזומן בידו בשעת פרעון ומ"מ דווקא בשאין שם עדים או יש שם ואינם בכאן או שאינם זכורים הא אם יש עליו עדים והם בכאן שואלים אותם ואם אינם זוכרים אם יש בו הנפק כשר ואם לאו אינו כלום ואפילו נתקיימה חתימת העדים וזה שאמרו בכאן יתקיים בחותמיו התבאר בראשון של מציעא מפי חותמיו ואע"פ שאתה יכול לפרשה בכאן ביוצא מתחת ידי לוה ובקיום חתומים זו לא הוצרכו ולא עוד אלא ששם פירשוה ביוצא מתחת ידי מלוה ועל הדרך שפירשנו אין עליו עדים או שאינם כאן או שלא ידעו שכל אלו בכלל אין עליו עדים אם היה יוצא מתחת ידי שליש עם שטר החוב יעשו כדברי הסימפון וכל שכן אם השליש בעצמו אומר כן שאם רצה היה שורף שטר החוב ואין לפרשה בשאין שטר החוב בידו שאם כן באין עליו עדים למה הוא נאמן ואין כאן מתוך שאם רצה היה שורפו ולא שהאמינוהו שאין כאן האמנה אחר שלא מסרו לו השטר ואם שניהם מאמינים בטופסו אין כאן מחלוקת ואם מתוך שהחזירו ללוה אם רצה מאחר שאין שם עדים אינו כלום וכבר כתבנו דינים אלו במקומם בראשון של מציעא:

שנים שנתעצמו בדין לווה אומר נלך לבית הוועד ר"ל במקום שיש שם בית דין מומחים שמא יטעו אלו ויוציאו ממון שלא כדין ומלוה אומר שלא יוציא מנה על מנה ולא ידון אלא בעירו כופין אותו ודן בעירו ומודיעים אותו שאם הוצרך להם לשאול כותבין לבית הועד ודנין כפי מה שיבא להם ואם לא יצטרכו לשאול דנין כפי מה שיראו ואפילו אמר לכתוב טענותיהן לבית הועד מלוה יכול לעכב ואף אם אפשר לעשות כן בלא הוצאה וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחיבוריהם וזה מטעם מה ששנו בפרק ראשון [דמכות] שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וה"ה מפי הכתב שהרי בעדות הושוה מפי הכתב למפי התורגמן כמו שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד ואף בדין כן ומ"מ אם זה שלא נענה אומר להם כתבו מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבין ונותנין לו קודם שיוציאו ממונו ונותנין לו זמן כראוי ואם ימצא שטעו יחזירו את הדין ומ"מ אם רצה המלוה לילך לבית הוועד כופין את הלווה וגדולי המחברים כתבו כן בכל תובע וכל נתבע ושכופין את הנתבע אף בנזקין וגזלות וגדולי הרבנים כתבו שלא נאמר לכוף אלא בלווה אבל מזיק ושאר הנתבעים אין כופין אותם כלל שאין אלו בכלל עבד לווה לאיש מלוה ומ"מ אף בלווה לא אמרו לכוף אלא בשיש ראיות לתובע מספיקות לפי אומד בית דין זה אלא שזה מתעקש וסבור לישמט ממנו בתחבולות של דיני עקיפין אבל בתביעת טענות מרומות אין מחייבין אותו לצאת:

י"מ שדבר זה נאמר בבית הוועד והוא מקום שיש בו מומחין אבל אם אמר לילך לבית דין הגדול שבירושלים אף המלוה אנו כופין בכך לטענת הלווה ומוציאין אותה משמועה שבראש פרק הגוזל בתרא אלא שכבר פסקנו שם שאין הלכה כן ומאחר שכן אף אנו יכולין לפרש בית הוועד בית דין הגדול שבירושלים וכן פרשוהו גדולי המחברים וכן בארנו שם שכל שיש לדיין רשות מבית דין שבירושלים אין כופין אחד מהם לצאת וכן יראה שאם בית דין זה קבוע או מקובל על כל בני עירו מכח מנוי אין כופין אחד מהם לצאת ואף קצת חכמי צרפת פירשו בכאן בית הועד כגון ערכאות שבסוריא שהמחום רבים שמאותו מחוז עליהם אלא שאין נראה כן כמו שפירשנו בערכאות שבסוריא בראש הפרק:

כל שאמרנו שהמלוה יכול לכוף את הלוה י"א שאם תובעו שיפרע לו הוצאותיו רשאי ולא יראה לי כן ואפילו יצא הלווה זכאי שאם כן היאך אמרו דרך תמיהה יוציא מנה על מנה וכו' וכן יש שכתב שכל שאמרו שאין לווה יכול לכוף את המלוה בכך אם הוא טוען שיפרע לו הוצאותיו כופין אותו ואף זה אין נראה כן:

זה שאמרנו שיכול אחד מהם לומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני פירשו רוב מפרשים דווקא בדרך זה שנתעצמו מתחלה לדון שם או בכל צד וקודם גמר דין אבל כל שלא נתעצמו בכך ונגמר הדין אין כותבין להם כלל וכל שכן כשזה בורר לו אחד וזה אחד וכל שכן כשנתמנה לכלל העיר והביאו ראיה מפרק איזהו נשך ס"ט א' בשמועת הנהו בי תרי דעביד עיסקא בהדי הדדי אלא שאינה ראיה ברורה וכבר כתבנו הענין שם וכן כתבו רבים שאף בזמן שהוצרכו לכתוב לו אין כותבין טעם החיוב והפטור אלא שבא לפניהם דין זה ושחייבו את פלוני ושיראו הם אם ביררו בו יפה אם לאו אף גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר לכתוב מאיזה טעם דנתוני אלא בזמן שיש בית הועד קבוע של מומחין אבל בזמן הזה שאין בית הועד אין יכול לזלזל בדיינים יזהר מתחלתו מי הוא ממנה ואח"כ אין בידו לזלזל ולחשדם בטעות אבל גדולי המחברים כתבו שבזמן הזה אע"פ שאין בית דין הגדול אם יש מקומות שיש חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאין מובהקים כמותם דין מקומות של אותם התלמידים אצל מקומות של מומחין כדין מקומות אלו אצל בית הועד ושכך היו דנין בספרד ומ"מ יראה דוקא בהמחאה הנכרת עד שאין תלמידים אלו חולקין עליה:

היבמה הולכת אחר היבם למקום שהוא שם ואפילו היה בית דין שבעירה חשוב הרבה וזה שבעירו אינו חשוב כל כך אין מטריחין אותו לילך אצלה שנאמר וקראו זקני עירו ולא זקני עירה כמו שיתבאר במקומו:

מדרכן של תלמידי חכמים לכבד את חביריהם אף בדבר שידוע להם שאי אפשר לקבל ואין בזה משום סוך שמן מפך ריקן שאין זה אלא בחינת מעלה והכרת חכמה וכבוד למי שראוי לה מעשה היה באחד מבני בבל שנתחייב בדיני קנסות שאין דנים אותם בבבל והתובע קבל עליו לבית דין שבטבריא ושלחו משם לדיין שהיה קבוע באותו מקום פלוני קבל לפנינו על פלוני שהעביר עליו את הדרך ר"ל שעשה לו שלא כדין בכך וכך אמור לו שיתפייס עמו לפניך ויקבל את דינך ואם אינו רוצה השיאהו ויראה פנינו בטבריא ואע"פ שידעו שלא היה הוא רשאי להשתדל בענין זה שלחו לו כך דרך כבוד וכן כל כיוצא בזה:

ונשלם הפרק תהלה לאל: