מאירי על סנהדרין מט

שני בני אדם שהיו עומדין ואחד עובר ונחלקו שניהם על העובר אם הוא נזיר אם לאו או אם הוא ראובן ואם הוא שמעון זה אומר אינו נזיר ואם הוא נזיר הריני נזיר והלה אומר נזיר הוא ואם אינו נזיר הריני נזיר ונמצא כאחד מהם הרי חבירו נזיר ואין דנין בו דין אסמכתא ואין אומרין לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ר"ל כשנודר על הוודאי ולא כשנודר נזירות בספק וזה שאין מפקיעין דין זה מתורת אסמכתא הוא שהרי לשיטה ראשונה אין זה בידו עד שנאמר שעל סמך מחשבתו התנה כן ולשטה שניה הרי שניהם מתנים והם כממרים זה את זה ומתכוונים להכחיש זה את זה ומ"מ אם לא היה שם אלא אחד שמתנה כן על עצמו לשיטה ראשונה הרי הוא נזיר ולשיטה שניה אינו נזיר הואיל ואין כאן שני מתנים כך כתבו הרבה מפרשים ועיקר הדברים לדעתי שאף במתנה אחד הרי הוא נזיר ואין דנין דין אסמכתא באיסורין כלל ואע"פ שהביאוה כאן בענין אסמכתא לא הביאוה אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולדעת האומר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכן כתבוה חכמי הדורות:

כשם שהמלוה בריבית פסול לעדות כך הלווה פסול שהרי אף הוא עובר בלא תעשה אף קודם שנתנו שמשעת הלוואה עברו על לא תעשה ואע"פ שמאחר שאינו נוטל ממון היה לנו לומר שאין זה רשע דחמס מ"מ חמוד ממון מביאו לעבירה וכל שחמוד ממון מכשילו רשע דחמס הוא:

כשם שאין אדם נהרג על פי עצמו כמו שבארנו כך אינו נפסל בעבירה על פי עצמו ר"ל שאם אמר בבית דין שגנב או גזל או הלוה או לוה בריבית אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל וכן אם אמר שאכל נבילה או בא על הערוה וכיוצא באלו עד שיהו שם שני עדים מעתה ראובן ושמעון שהעידו על לוי שהלוה להם בריבית או שאחד מעיד שהלוה ברבית ר"ל שקבלו או שהכתיבו בשטר שכל שבשטר משעת כתיבה עבד ליה שומא ועבר על לא תשימון עליו נשך והאחר מעיד שהלוה לו ברבית אע"פ ששניהם או האחד מודים בעדותם שלוו ברבית ושהם פסולים לעדות הרי לוי נפסל שאין זה נאמן על עצמו שלוה שאין אדם משים עצמו רשע ומה שהעידו שלוו אינו כלום אבל מה שהעידו על האחר שהלוה הוא עיקר העדות ופוסלין אותו על פיהם ויראה לי בדבר זה לפי מה שכתבנו בשמועת פלוני רבעני לרצוני שדבר זה פירושה כשנאמר על לשון עדות שיוצאין ממנו שני דברים ואנו מסלקים את האחד מתורת שימת עצמו רשע ונשאר האחר הכל על דרך שכתבנו בפרק ראשון ועדים מיהא יראה ממה שכתבנו שפסולים לעדות שאף הם עוברים על לא תשימון ואע"פ שאין זה רשע דחמס הרי מ"מ יש בו מלקות ומ"מ גדולי הרבנים כתבו בפרק נשך במה שאמרו בשטר שיש בו ריבית שגובה את הקרן ואמרו חכמים שם אף מן המשועבדים דמשמע דסבירא להו דעדים לא מיפסלי וכן יש שמורים כן ממה שאמרו בראשון של מציעא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ואף כאן לא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להו:

מי שנתברר לנו שעבר עבירה הפוסלתו לעדות אם היא מעבירות שיש בהן מלקות ולקה הרי זה בחזקת כשר ובעל תשובה אבל אם עבר בדבר שאין בו מלקות והראה העובר בעצמו שהוא שב מחטאו אין מאמינין בו וחוששין שמא דרך הערמה הוא עד שיתברר לנו מענינו שבכל לבו הוא שב ולא דרך הערמה מעשה היה בטבח שהיה בודק לעצמו ויצאה טריפה מתחת ידו שהיה מוכרה ומאכילה ופסלוהו לעדות והעבירוהו ואח"כ גדל שערו וצפרניו והראה עצמו כמתחסד ושב מחטאו בכל לבו והיו סבורים להחזירו ולהכשירו והקשו קצת חכמיהם ודלמא איערומי קא מיערם אלא אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו שאין שם חשש הערמה ויודע לנו שיחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו וכן כל כיוצא בזה שיתברר לנו שלא מצד הערמה הוא עושה כן וכן כל הפסולים מחמת חשד חמס או מחמת חמס גמור אע"פ ששלמו אין מכשירין אותן עד שיודע לנו שהם שבים בכל לב מכאן אמרו משחק בקוביא או משאר מיני השחוק אפילו בקליפי אגוזים ורמונים ואע"פ שאין עשויין לכך הם מתקנין אותם לכך כקוביא עצמה והוא הפספסין כלם פסולין לעדות ואע"פ שהחזירו מה שבא לידן ממנו ומאימתי חזרתם לחזור לכשרותם משישברו את פספסיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ישחקו בהם אף בחנם מלוה ברבית או הלוה משיקרעו את שטריהם מעצמן ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ילוו אפילו לגוי וכן הלווה שלא ילווה אף מן הגוי שאין רפואה לחולי הנפש במצוע הדרכים אא"כ בנטייה אחר הקצוות דרך רפואה ומפריחי יונים לדעת המפרש בהם ארא והוא שממרין את היונים ר"ל שמרגיזין אותם בקשקוש על דפים להנידם מקיניהם ואח"כ מצפצפין בתחבולות עד שבאים לידם וכן העושים בדרך זו בבהמות על הדרך האמור בסוף השמועה בשור הבר שהבייתיות אין נדות ממקומם בקשקושו אלא בשור הבר שהיא בהמה לענין איסור חלבו כמו שיתבאר במשנת כלאים בסדר זרעים וכן בחיה ושאר עופות אימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ויחזרו מהם חזרה גמורה שאפילו במדבר שהם הפקר ואין בהם צד גזל אין עושין כן ולדעת המפרש במפריחי יונים אי קדמיה יונך ליון כבר הוא בכלל משחק בקוביא וחזרתם גם כן שלא יעשו כן אף בחנם ואני תמה למה שעלה על דעת בעל השמועה לפרש שממרין את היונים שמרגיזין אותם לזרזם לקדום לחבריהם בנקוש הדפין ולשיטת אי קדמיה יונך ליון מה ענין בחזרתם דאפילו במדבר לא עבדי ומה בזו בין מדבר ליישוב אלא שהעיקר כמו שהעלוה לשטת ארא כמו שפירשנו וכן סוחרי פירות שביעית חזרתם משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ולא חזרת דברים אלא שיחלק מה שכנס מהם לעניים:

וכן יתבאר בתלמוד המערב במועל בשבועת שקר או בשבועת שוא שחזרתו בשבועות שקר משיבא בבית דין שאין מכירין אותו ויתחייב שבועה בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע ובשבועת שוא שיאמר חשוד אני וכן עד שקר משהלך למקום שאין מכירין ונתנו לו ממון חשוב להעיד באמתלא ולא קבל וכן כל כיוצא בזה ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ולמדת לפי דרכך שהעובר על שבועתו פסול לעדות ויש חולקים בשבועות בטוי וממה שאמרו בשבועות בענין חשוד על השבועה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ואמרו שם ואלו שבועת בטוי לא קתני כגון אוכל ולא אוכל ותירץ כי קתני שבועה כי מישתבע בשיקרא קא מישתבע שבועת בטוי דמ"מ כי מישתבע לאו שיקרא מישבע שהרי דעתו לקיים לא קתני ופירשו שם גדולי הרבנים שאינו נפסל ובמחילה מהם אין זה כלום שלא אמרו שם אלא דתנא דהתם לא שנאה אבל מ"מ כשעבר עליה ודאי נפסל: