מאירי על סנהדרין נ

מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ומ"מ אינה יוצאה בדיינין כמו שבארנו בראשון של מציעא ואעפ"כ הגוזלה פסול לעדות ושמא תאמר מה הוצרך בעל התלמוד למנותה בתוספת והרי היתה בכלל מפריחי יונים לדעת המפרש ארא שאין שם גזל אלא מפני דרכי שלום כמו שביארנו שמא היינו מחלקים ביניהם מצד שמציאת חרש אין בה דרכי שלום מצד הנגזל אלא מצד קרוביו ולא היה לנו לדקדק בה החמסנים גם כן פסולים לעדות הואיל ולוקחים על כרח הבעלים אע"פ שנותנים דמים כמו שאמרו חמסן יהיב דמי:

הרועים סתמן פסולים לעדות גם כן שסתמן שמרעין בשדות אחרים ואחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה בכלל זה ומ"מ התבאר בראשון של מציעא דווקא ברועה בהמות שלו אבל רועה בהמות של אחרים סתמו כשר שאם לא כן האיך אנו מוסרין בהמות לרועה והרי יש כאן נתינת מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואע"פ שבבהמות שלו סתמו פסול מ"מ אינו בכלל לא מעלין ולא מורידין האמור עליו במסכת עבודה זרה אלא אם נודע בהם שמרעין בשדות אחרים מגדלי בהמה ר"ל שמגדלין אותן בבתיהן או בפרדסיהן ואין מרעין אותן באפר ובבקעה אם בהמה גסה כשרים בכל מקום שאין הגסה עשויה להשמט ולילך ברשות אחרים אבל הדקה בארץ ישראל פסולין שעשויה היא להשמט אבל בחוצה לארץ כשרים הואיל ובביתו הוא מגדלן הא רועה באפר ובבקעה של שדות פסול בכל מקום אפילו מן הסתם:

גבאים והם שנתמנו מצד המלך לגבות המס שהוא מטיל סתמן כשרים אבל אם נודע שלקחו שום דבר ביתר מן הראוי נפסלו מיד:

המוכסים סתמן פסולין ולא סוף דבר במוכס העומד מאליו אלא אף בשהעמידו המלך ולא מפני שהמכס מעיקרו גזל שהרי דינא דמלכותא דינא ואסור לגוזלו כמו שבארנו בקמא פרק הגוזל אלא מפני שסתם המוכסים אינם משוים את המדות וסתמן שהם מחניפין את העשירים ומכבידין על העניים ומ"מ אם היה קצוב המכס לפי גולגולת אין כאן בית מחוש לסתמן אא"כ הוא חשוד ליטול יותר וליקח לעצמו:

אע"פ שדין המלך דין גמור הוא בין בהטלת מכס ובין בהטלת מס ובשאר החקים שהוא חוקק ואסור לאדם לגנוב או לגזול או להעביר עליו את הדרך בשום צד ערמה או תחבולה מ"מ מותר לשנות לו בדברים לומר שיושבי העיר מועטין ועניים ושלא יכביד עליהם במסים ותשחורות וכן מותר להערים שלא להתראות לפניו שהם רבים או עשירים ויכביד לשאול וכן כל כיוצא באלו הדברים: