מאירי על סנהדרין מח

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר ענין החלק השני ואמר אלו הן הפסולין וכו' וענין משנה זו פירשוה בין בפסול עדים בין בפסול דיינין וכלל הדברים שכל הפסולין להעיד הן מחמת פסול הן מחמת קורבא שעם בעלי דין הן קורבא שיש לעדים זה עם זה הן מחמת פחיתות בעל העדות כגון אשה וקטן חרש ושוטה והמבוזה ביותר כגון אוכל בשוק והדומים לו הן מחמת שהוא נוגע בדבר פסול הוא לדון ואע"פ שבתוספות כתבו שהאשה כשרה לדין ממה שאמרו השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה אין הדברים נראין כמו שבארנו בראשון של קידושין ל"ה א' אלא כל שפסול להעיד פסול לדין ואין הדבר מתהפך אלא יש כשרים להעיד שאין כשרים לדון והם אוהב ושונא וגר ומשוחרר וזקן מופלג וסריס וממזר וסומא באחת מעיניו אלא שאף באלו אין המדה שוה בהם לענין הדין שקצתם פסולים אף לדיני ממונות כגון אוהב ושונא והגר שאין אמו מישראל ומשוחרר וקצתם דווקא לדיני נפשות והם השאר שהזכרנו ומשנה זו כולה נשנית בפסול עבירה לבד ובפרט בעבירת גזל ואע"פ שהדין כן בכל עבירה שחייבין עליה מלקות שנאמר אל תשת ידך עם רשע ונאמר במחוייבי מלקות בין הכות הרשע מ"מ תפסה עכשיו בעבירת גזל לשתי סיבות האחת מפני שהתורה למדתהו בפרט שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ופירושו שאם עד אחד יודע בעד שני שהוא גזלן לא יצטרף להעיד עמו ומעתה אין צריך לומר שאם הדיינין מכירין או יודעין בכך שאין מקבלין עדותו והשני שעבירה זו פוסלת אע"פ שאין בה מלקות שכל מיני חמס כגון גניבה וגזילה והלואה בריבית ודומיהן בני תשלומין הם ולא בני מלקות:

ואמר על זה אלו הן הפסולים מצד עבירת חמס אע"פ שלא גנב או גזל להדיא שהרי הם הם גופו של חמס ופסול מן התורה אלא שהזכיר הדברים שהם ממין החמס ומדברי סופרים שפסלוהו אחר שהוא חשוד אצלם לעבור עבירות בדבר שבממון ופירש בדבר זה המשחק בקוביא ופירשוה בגמ' בשאין לו אומנות אלא הוא ומ"מ לדעת זו פי' הטעם לפי שאינו עוסק בישובו של עולם ואינו יודע בטיב משא ומתן ובכוונת עדות וכמו שרגילין לשקר באומנות שלהם ואינם מתגנים לבריות באותו שקרות הם סוברים שלא יתגנו בשקרות שאר הדברים וכן אין מכירין בטורח וצרות של בני אדם ואינם חסים על חביריהם להפסיד ממונם ואלו היו באים בה מטעם אסמכתא לא היינו צריכין לאין לו אומנות אלא הוא שאף ביש לו אומנות אחרת היינו פוסלין אותו שהרי מ"מ גזילה היא בידו אלא שאין זה אסמכתא כמו שיתבאר:

ומלוה בריבית פירושו אפילו רבית שאינה קצוצה ואין צריך לומר בקצוצה שהרי מן התורה הוא פסול בה וכמו שאמרו בגמ' אל תשת ידך עד חמס אלו הגזלנים ומלוי ברבית אלא בשאינה קצוצה ובכללה כל אבק רבית וי"מ שאף רבית קצוצה אינה פוסלת לעדות אלא מדברי סופרים שאין חמס במה שהוא נותן לו מדעתו וראשון עיקר שלא עסקו במשנתינו אלא בפסול סופרים וכמו שאמרו עליה בגמ' כולם צריכים הכרזה ואלו פסול של תורה לא בעי הכרזה ואף בתלמוד ראש השנה אמרו עליה זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ואמרו בגמ' שמע מינה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה:

ומפריחי יונים ופירשוהו בגמ' בשני פנים אחד מי קדמיה יונך ליון כלומר שמריצין יונים כאחד ומתנים שכל שיקדים במרוצתו לשל חבירו יתן לו חבירו כך וכך ודבר זה בכלל משחק בקוביא הוא וא"כ על כרחך אתה מפרשה כשאין לו אומנות אלא הוא ומעתה אע"פ שלענין פסק כך הוא לענין פירוש מיהא אינו נראה שאם כן היינו משחק בקוביא ואע"פ שתירצוה בגמ' תנא תולה בדעת עצמו ותנא תולה בדעת יונו אותו הטעם אינו אלא למי שהיה פוסל משחק בקוביא מחמת שהוא אסמכתא ואין דמי הריוח קנויים לו ולדעת זו לא הוצרכנו לאין לו אומנות אלא הוא והוא שאמר דאי תנא תולה בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקני דסבר אנא ידענא טפי ומחשבתו הטעתו אבל תולה בדעת יונו אימא לא צריכא ואי תנא תולה בדעת יונו התם הוא דבנקישא תליא מלתא שמכין על שני דפין כל אחד בדף אחד והיונים מרגישים שבעליהם מזרזים אותם וממהרות לעוף ושמא סבור הוא אנא ידענא בנקישא טפי ונמצא שעל דעת רוב ידיעתו הוא סומך ואינו גומר ומקנה ודבר זה אינו אלא לדעת הפוסל מטעם אסמכתא וכבר רמזנו שדברים אלו אין בהם דין אסמכתא כמו שיתבאר ומעתה אתה מכיר שענין אי קדמיה יונך ליון בכלל משחק בקוביא הוא ואין פיסולו לענין פסק אלא בשאין לו אומנות אלא הוא ולענין פירוש אי אפשר לפרשה כן שהרי היינו משחק בקוביא אלא שעיקר הדברים פירושו מה שפירשו בו בגמ' לדעת אחרת והוא ארה ופירושו שמלמדין בצפצופיהם את היונים לבא לידיהם והוא גזל מדברי סופרים אף ביונים שבאו מאליהם וקננו שם מפני דרכי שלום כמו שבארנו במציעא פרק השואל ואי אתה צריך בפירוש זה לאין לו אומנות אלא הוא אלא אפילו יש לו אומנות אחרת פסול שהרי פיסולו משום גזל שבידו ודווקא בישוב שסתם היונים לבעלי השובכות:

וסוחרי שביעית ר"ל שעושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ושמא תאמר הרי דבר זה מן התורה וכבר הקדמת שמשנתינו בדברים שמן הסתם אתה מכיר בבעליהם חמוד ממון ועוברים בדברים שאין גזילתם מפורסמת אפשר שמאחר שאין כאן גזילה להדיא אלא שסחורתו בעבירה מנאוה עם האחרות שאינן מן התורה או שמא הואיל ולא נתפרש איסורה בתורה בהדיא אלא ממה שאתה דורש לאכלה ולא לסחורה והיית אפשר לדרוש לאכלה ולכל דבר המביא לידי מאכל ואפילו דרך סחורה על הדרך שביארנו במודר הנאה מחבירו מאכל מנאוה עם אותן שמדברי סופרים וגדולי המחברים נראה שפירשוה בשאין מתברר לו שפירות שביעית הן אלא באדם שיושב ובטל כל שני שבוע ואינו סוחר בפירות כלל ובשביעית אנו רואין אותו משתדל בסחורת פירות שחזקתו של זה שאוסף פירות שביעית ועושה בהם סחורה וזהו אצלי שאמר וסוחרי שביעית ולא אמר וסוחרי פירות שביעית וכך היא רמוזה בתלמוד המערב בפרק זה ובשביעית פרק כלל גדול וכן נראה שצירפו בה שם דבר אחר והוא שאף בזה אם יש עמו מלאכה אחרת אינו נפסל שאין מחזיקין אותו לסוחר בפירות שביעית אחר שהוא עוסק גם כן במלאכה אחרת שאלו היה הענין בפירות שביעית לא היה צריך עמהן למלאכה אחרת וכן אם היה סוחר בפירות כל שני השבוע אין מחזיקין אותו בשביעית בסוחר בפירות של שביעית אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת אלא בסחורות ישנות ואלו או ממקום שאין שם חומרי שביעית ויש שם לשון אחר לומר שאף בסוחר בפירות כל שני שבוע צריך להיות עמו בשביעית מלאכה אחרת ובבטל בשאר שני שבוע מסחורת פירות ומתחיל בו בשביעית אף במלאכה אחרת פסול וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שיותר נראה לפסוק כדעת ראשון לקולא ומטעם שהזכרנו ולשון תלמוד המערב בזה אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא היך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל מפשט ידיו נושא ונותן בפירות עבירה ר"ל אע"פ שלא נתברר שהן של עבירה שחזקתו בכך אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע וכיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות אפילו בשאין עמו מלאכה אחרת כשר ר' אבא בר זבדא תני לחומרא היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שעמו אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם אין עמו מלאכה אחרת אסור היה בטל כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת פסול וממה שכתבנו אתה מתבונן בפירושו אע"פ שגדולי הדורות ותלמידיהם באים בפירושה בעקיפין לפרשה מצד שאין עוסקין ביישובו של עולם ממה שאמרו בה יושב ובטל ואין זה כלום ולא נאמר בטל בכאן אלא בבטל מסחורת פירות כמו שבארנו:

ויש ספרים שגורסין במשנה זו והעבדים ופירושו אע"פ שמלו וטבלו לשם עבדות הואיל ולא נשתחררו אח"כ שהרי כל עצמן אינן אלא כנשים ואין כשרים אלא לעדות שהאשה כשירה לה כגון להשיאה במת בעלה או שלא להשקותה בנתקנאה ונסתרה והעידה שנטמאת וכן כל אלו השנויים כשרים לעדות אשה אחר שאין פיסולם אלא מדברי סופרים ומ"מ בספרים מדוייקים אין גורסין כאן והעבדים כלל וכן עיקר שהרי לא באו במשנה זו לבאר אלא בחשד חמס כמו שהקדמנו וכן בפסולי סופרים ועבד פסול תורה הוא כמו שהתבאר בקמא פרק חובל בסוגיא הבאה על משנת אין לעבדין בשת ובמשנת ראש שנה שנו בה עבדים וללמד שאף ר' שמעון שהיה מכשיר בקרובים פוסל בעבדים:

אמר ר' שמעון בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית וכו' פירשוה בגמ' בתחלה היו אומרים שאף האוספים לעצמם לאכול קודם שעת הביעור היו נפסלים מפני שהעניים היו אוספים ומביאים לאותם שהמציאו להם מעות והיה כעין סחורה ומשרבו האנסים לאחר חורבן שהטילו מלכי הגויים מס על תבואת הארץ כך וכך על שדה פלוני וכך וכך על שדה פלוני אע"פ ששביעית נוהג בארץ אף לאחר חורבן התירו לזרוע ולא פסלו אלא הסוחרים אבל האוספים כשרים אחר שמתעמלין בזריעה ומ"מ לא היה היתר זה אלא במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל אלא עולי מצרים שהרבה כרכים כבשום עולי מצרים והניחום עולי בבל ואותם המקומות אין קדושת שביעית בהם אלא מדברי סופרים וי"מ אף באותם שהחזיקו בהם עולי בבל על ידי גוים אע"פ שבשכירות ישראל היה נעשה ובירושלמי פירשוה אף על ידי ישראל ובסכנת נפשות וגדולי המחברים פירשו באנסים אלו שהיה להם לעשות מזונות לחיילותיהם והתירו להם לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך לבד וכן הדין אצלם אם כפה אותם אנס לעשות בשביעית בחנם בעבודת המלך וכיוצא בה שהוא עושה:

אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא פירשוה בגמ' על המשחק בקוביא ומטעם שאינו עוסק בישובו של עולם כמו שביארנו שאם מטעם אסמכתא לא היינו צריכים לאין לו אומנות אלא הוא ובתלמוד המערב מפרש לדברי ר' יהודה אף בפירות שביעית ועל הדרך שכתבנו והלכה כר' יהודה ומ"מ ראיתי לקצת גדולי הדורות דדווקא כשהמעות של שניהם על הדף ששוחקין בה שהדף והמעות הכל קנוי לאותו שמרויח לקנות המעות בו אבל אותם המשחקים על אמונתם ומקנים זה לזה בדבור אסמכתא גמורה היא ולא קניא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שפירשנו בה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו במשנה שהמשחק בקוביא לא נפסל מצד גזל ר"ל מחמת שמעותיו של חבירו בידו שלא כדין מדין אסמכתא ושאם כן לא היינו צריכין לאין לו אומנות אלא הוא כלל מעתה צריך אתה לחקור האיך הופקע מכאן דין אסמכתא וכבר התבאר במקומו שכל שמגזם על עצמו שאם יעשה כך או לא יעשה כך יתחייב בכך שהוא אסמכתא ואינו קונה ואף הקוביא וחברותיה דרך גזום הוא שהרי הוא משעבד עצמו בלא הנאה מגעת לידו כנגד אותו השעבוד אלא יקדים יוני או אם תצא נקודה זו וכיוצא באלו ופירשו גדולי הרבנים שלא נקראת אסמכתא אף בדרך גזום אלא דבר שהוא כדאי להיות המתנה חושב עליה שהיא בידו ומתוך שהוא טועה וחושב שיקיים אחר שהדבר בידו לקיים הוא מתנה כן ומחשבתו מטעתו ואינו גומר בעצמו להקנות אם לא יקיים שמאמת הוא בעצמו לקיים כגון פרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא אפרעך עד יום פלוני החזר לו שטרו ויתבע כל חובו שמתוך שהוא מחזיק במחשבתו שיפרע הוא מתנה כך וכן מה שאמרו במוכר שדהו לחבירו ונתן לו עירבון ואמר אם אני חוזר בי ערבוני מחול ומוכר מתנה אם אני חוזר בי אכפול ערבונך מתוך שמחזיק בעצמו שלא לחזור הוא מתנה כן ואע"פ שבערב אמרו שאלמלא ההיא הנאה דקא מהימן ליה לא היה משתעבד ומטעם אסמכתא והרי זה אין בידו שהרי הערבות הוא שאם לא יפרע לוה יפרע הוא במקומו והיה לנו לומר שגומר ומקנה הוא שאין כאן לומר שמחזיק הוא בעצמו ומתנה שהרי פרעון הלוה אינו בידו מ"מ כל כך הוא בטוח על אמונתו של לוה שהוא סומך עליו ומחזיק במחשבתו על פירעונו כדבר שבידו ומתוך כך הוא מתנה אבל זו שבכאן אינו בידו ואין לו להחזיק במחשבתו על ריוח שלו שנאמר שעל אותו סמך הוא מתנה עד שנאמר שאם ירויח חברו לא גמר והקנה שאין בזה סמך כלל ומתוך כך הוא גומר ומקנה וכך נמשך לדעת זה מה שלמדנו במציעא פרק נשך ע"ג ב' בשמועת פרואתא דביל שפט שאם נתן מעות לאחד לקנות לו יין בימות הבציר שהיין בזול ופשע ולא לקח וכבר עברו הגתות והיין ביוקר בין שאמר לו יין סתם בין שאמר לו יין של פלוני אין לו עליו אלא תרעומת ואפילו התנה עמו שאם לא יקנה ישלם לו כשעת הזול שאין זה אלא אסמכתא שהרי זה סומך הוא על עצמו שיקנה ועל סמך דעתו הוא מתנה:

ומ"מ צריך לשאול מה שאמרו שם על זה מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ר"ל שאם קבל שדה מחבירו באריסות ואחר שזכה בה הובירה ר"ל שלא חרשה ולא זרעה שמין כמה היתה ראויה לעשות ונותן חלקו שכך כתב לו מתחלה אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ולא דנוה באסמכתא אע"פ שמתנה ליתן בלא הנאה המגעת לידו כנגד אותו השעבוד אע"פ שמ"מ אין כאן דרך גזום שהרי ראוי לו לחרוש ולזרוע וכמו שאמרו בהדיא במקומה בפרק המקבל על מה שאמרו שם אי מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי שהוא אסמכתא ושאלו בה מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ותירץ הכא אמר מילתא יתירתא מ"מ היה המקשה חושב שיהא בו בקצת דין אסמכתא מפני שמ"מ התנאי היה ראוי להתנות על בעל הקרקע אם תוביר וכן שהתנה בדמיטבא כלומר כשנים הטובות ונמצא שהוא מגזם על עצמו ליתן מה שאין הנאה מגעת לידו כנגד אותו השעבוד דרך גזום ותירצו התם בידו כלומר אף לדעתך שאתה סבור בזו שיהא בה דין אסמכתא אע"פ שאינו כן יש לתרץ בה התם בידו הכא לאו בידו והם פי' התם בידו לתקן הקרקע הכא לאו בידו שימכרו לו יין שמא לא ימכרו לו ומאחר שאין זה בידו הרי זה אסמכתא אלמא שכל שאין בידו הוא יותר בדין אסמכתא אלא עיקר הפירוש התם בידו לעשות ובשלא עשה נקרא מזיק הכא לאו בידו כל כך שיהא קרוי מזיק במניעתו ומ"מ בידו הוא בשעת התנאי להיות דעתו כדאי להיות סומכת על זה ועל סמך דעתו הוא גומר ומקנה אלא שבשדה אע"פ שבידו הרי הוא מזיק או שמא כך פירושו התם בידו כלומר שהוא בידו בוודאי בלא שום הטעאת מחשבה שהרי אין שם צורך להוצאה וכן שאינו תלוי בדעת אחרת עד שתהא מחשבתו טועה באחת מאלו הכא לאו בידו מכל וכל אלא שמחשבתו מטעתו או שמא התם בידו לגמרי כמו שפירשנו בלא שום הוצאה יתירה על הראוי ואין זה גזום להיותו בדין אסמכתא שהרי זה דבר הראוי הוא ובלא גזום שאם לא יזרע ראוי הוא שיתן חלק לבעל הקרקע כמה שהיתה ראויה לעשות ומ"מ אם אמר אם אוביר ולא אעביד אתן לך מנה אינו משתעבד למה שיש באותה מנה יתר על חלקו במה שהיתה השדה ראויה לעשות זהו דעת גדולי הרבנים והדברים מחוורים ומצאתי להם סעד בסוגיא זו בשני מקומות אחד במה שאמרו למעלה תנא תולה בדעת אחרים ותנא תולה בדעת עצמו וצריכא וכו' והשני מה שאמרו בסוגיא זו תנא תולה בדעת יונו ותנא תולה בדעת עצמו וצריכא וכו' ומ"מ מקצת אחרוניהם מצד שהוקשה להם לשטה זו ענין ערב ושמועת דביל שפט כתבו אחריהם סיבה אחרת והוא שלא נאמר דין אסמכתא אף בכל שהוא דרך גזום אלא בשאין מתנה אלא האחד כגון אלו שהזכרנו בערב ומשליש שטרו ובשמועת פרואתא דביל שפט אבל בזו ששניהם מתנים ואין אחד מהם יכול לקנות אלא באסמכתא כל אחד גומר ומקנה כשם שהוא רוצה לקנות בה כך רוצה להקנות ואע"פ שבמוכר שדהו לחבירו ונתן לו עירבון שניהם מתנים יראה לי הטעם מפני שזה מתנה בדבר אחד וזה מתנה בדבר אחר והוא שזה מתנה במחול לך וזה באתן לך שאם זה חוזר אינו מקנה כלום אלא שמוחל ואם זה חוזר מקנה דבר אחר בזולת העירבון והוא כפילו ונמצא שאין כאן אלא מתנה אחד ומ"מ הם תירצו שבזו של עירבון שניהם רוצים בקיום המקח ועיקר תנאי העירבון שניהם מתכוונין בו לקיום המקח לא למחילתו ולא לכפילו ומתוך אין לומר בו מתוך שרוצה לקנות רוצה להקנות:

וכן ראיתי לקצת מפרשים שאין דין אסמכתא אלא כשהמשתעבד מתנה על עצמו כן אבל כל שאחר מזקיקו להתנות ומתנה עמו אם תעשה כך יהיה כך אין זה דין אסמכתא שיודע הוא שדעת חבירו היא לקנות וגמר ומקנה וכשאתה מדקדק בלשונות שבאו בתלמוד באסמכתא אתה מוצא באי עבידנא או לא עבידנא ולא באי עבדת או לא עבדת ואף גדולי הדור נסמכים בסברא זו אלא שאני תמה שהרי במציעא פרק נשך אמרוה במשנת הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה פורע מכאן ועד שלש שנים תהא שלי ואי אפשר לומר בה שלא נשנית בדיוק שהרי עיקר מקומה של אסמכתא שם הוא מתבאר ומתוך כך איני רואה לסמוך על סברא זו ומ"מ הם מפרשים בה שהלוה חוזר ומקיים דברי המלוה בפירוש או שמא מתוך שהמלוה מתנה בשעת מתן מעות והלוה שותק שתיקה כהודאה והרי הוא כתולה בדעת עצמו וכן השיבו לי עליה גדולי הדור ועיקר ענין שטה זו לדעתי הוא שכל שהענין שהאסמכתא תלויה בו יוצא תחלה מבעל האסמכתא אומרין בה שאין אסמכתא קניא שסומך הוא על מחשבתו וזו של פרק נשך היא בוודאי הלווה מחזר תחלה אחר המעות ואחר שהוא מחזר אחר הדבר אין חלוק בין שיתנה הוא בין שיתנה שכנגדו אבל כל שהאחר מזקיקו לענין שהוא עושה אסמכתא עליו אסמכתא קונה בו שיודע הוא שדעת חברו לקנות כך נראה לי לענין שיטה זו וכן ראיתי לקצת חכמי הדורות שלא מצינו דין אסמכתא אלא בבטול מעשה כגון אם לא באתי אם לא נתתי ומשום דסמכא דעתיה למיעבד ולא מצי עביד אבל בקיום מעשה כגון אי עבידנא הכי שדי נתונה לך ולא אשגח אתנאיה דעבד הואיל ומדעתיה עבד לאו אסמכתא היא וגמר ואקני והדברים נאים אלא שהם מחודשים:

וכשאתה מצרף דעותיהם אתה מוצא שלשה דינין באסמכתא והוא שכל שתולה בדעת אחרים כלומר אם תעשה או אם לא תעשה אינה אסמכתא אפילו בדרך גזום וכ"ש אם תלאן בדעת הקונה וא"כ אין אסמכתא אלא בדעת עצמו כגון אי עבידינא אי לא עבידנא וזהו הדין הראשון והשני הוא שאף התולה בה בדעת עצמו דוקא בדרך גזום שמשעבד עצמו ביותר מן הראוי והשלישי שיהא התנאי בבטול מעשה כלומר אם לא אעשה כך יהא כך הא בקיום מעשה כלומר אם אעשה כך תתן לי כך אינו אסמכתא וקונה ויש להם ענין רביעי שתולה בדעת עצמו בלא גזום שאמרנו שאינה אסמכתא אם מתנה בדבר שאינו בידו לגמרי בלא דעת אחרים אסמכתא היא ואינו משלם אף כנגד מה שהפסיד וזהו ענין שמועת פרואתא דביל שפט ומ"מ שאר תנאים הנעשים בהם מיהא אין לחוש לאסמכתא כגון הרי זה גיטיך אם לא באתי או אם תתני לי ר' זוז שאין כאן גזום וכל שאין שום גזום אין בו דין אסמכתא כמו שביארנו במקומו שהרי כל התנאים למדים מתנאי בני גד ובני ראובן שהם באם ולא עוד אלא שחכמי הדורות כתבו במס' נדרים שגיטין וקידושין אין בהם דין אסמכתא שהרי שנינו הרבה תנאים שבגיטין באסמכתא כגון אם אעבור מכנגד פניך שלשים יום אם לא באתי מכאן וכו' לא בטלי משום אסמכתא שאין אסמכתא אלא בדיני ממונות ולא באיסורין כמו שנבאר בסמוך וי"מ שלא נקרא אסמכתא אלא תנאי הבא באותו דבר שעוסק בו כגון ערב שהוא אומר הלוה יפרע אותך ואם לא יפרעך אני פורע וכן המשליש שטרו אבל תנאי שאינו תלוי באותו מעשה כגון הרי שדה זו קנויה לך אם תתן לי מאתים דינרין או אם תעשה לי מלאכה זו אין כאן אסמכתא ואף זה אינו ברור: