מאירי על סנהדרין לא

ולא נביא השקר והוא המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה אע"פ שמתנבא בשם האל ומיתתו בחנק ואמר שאין דנין אותו אלא בבית דין של שבעים ואחד וכן כהן גדול שיתחייב מיתה על איזה צד אין דנין אותו אלא בשבעים ואחד וכן הדין בנשיא שבט לפי מה שיתבאר בגמ' שרב מתנה אמרה כן ופירש ולא את השבט בנשיא שבט ואמרו עליה מחוורתא כרב מתנא אלא שגדולי המחברים לא הביאוה ונראה שלא פסקו אלא כתירוץ אחרון שפירשוה בשבט שהודח על הדרך שבארנו ואף העמדתו של כהן גדול יתבאר במקום אחר שאינה אלא בבית דין של שבעים ואחד:

אין מוציאין למלחמת הרשות ר"ל לכל המלחמות שאינן לכבוש ארץ ישראל והיא מלחמת שבעה עממין או מלחמת עמלק או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד שכל אלו מלחמת מצוה הן ואין צורך בה לרשות בית דין לכוף את העם אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס אויב או להרחבת גבולו או לפרסם גבורתו הרי אלו מלחמת הרשות ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד:

ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד והוא שאם רצו בית דין להוסיף על העזרה מוסיפין ובלבד בתחום שטחו של הר הבית וכן יכולין להוסיף בעיר ירושלים ולהמשיך חומותיה עד מקום שירצו ודבר זה יתבאר בשבועות שהוא נעשה בתודות ושיר והוא שעושין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבה ובית דין מהלכין אחר שתי תודות ר"ל אחר לחמיהם וכל ישראל אחריהן והולכין בכנורות ושאר כלי נגון ואומרים מזמורים עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ואוכלין שם לחם תודה אחת והאחר נשרף כמו שיתבאר שם וזה קדוש שבתוספת העיר וקדוש שבתוספת העזרה נעשה בשירי מנחה כמו שאמרו שם מה ירושלים מתקדש בדבר הנאכל בה ואם יוצא ממנה נפסל אף העזרה תתקדש בדבר הנאכל בה ואם יצא ממנה נפסל ואוכלין בסוף תחום הנוסף אותן שירי מנחה על הדרך האמור ואמר על תוספת זה שאינו נעשה אלא בסנהדרי גדולה וכן אמרו שם במסכת שבועות שצריך שיהא נעשה גם כן על פי מלך ונביא ואורים יתומים וכל שלא נעשה כסדר זה ובכל אלו לא נתקדש התוספת קדוש גמור ואע"פ שעזרא קדש בית שני בשתי תודות ולא היה שם מלך ואורים ותומים לא היה אלא זכר בעלמא לקדוש ראשון ולא במעשיו נתקדשה אלא בקדוש ראשון שקדשה שלמה שקדשה לשעתה ולעתיד לבא במקום המקדש ובירושלים כמו שבארנו במסכת מגילה י' א':

וכן אין עושין עיר הנדחת להיותם בסייף וממונם אבד אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וענינה שכשנודע להם ענינה דורשין וחוקרים עד שנודע להם בבירור שחזרו לעבודה זרה וכשנודע להם כן בבירור שולחים שם שני תלמידי חכמים להזהירם ואם לא שבו עולים עליהם לצבא עד שתבקע העיר ותכבש ואח"כ מרבין להם בתי דינין ודנין אותם ואם נמצאו רובן מודחים מעלין אותם לבית דין הגדול וגומרין שם את דינם והורגין אותם שם בסייף ומכין נשים וטף שבה בתוכה לפי חרב וממונם אבד על הדרכים שיתבאר ענין זה במסכתא זו:

ואין עושים סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וענין זה הוא שסנהדרי גדולה היו עומדים במקדש במקום הנקרא לשכת הגזית והיו שני בתי דינין עוד שם אחד בפתח העזרה ואחר על פתח הר הבית וכל אחד משניהם של עשרים ושלשה וכן היו מעמידין בכל עיר שיש בה מאה ועשרים איש בית דין של עשרים ושלשה ועומדין בשער העיר ואמר שאין מעמידין בתי דינים אלו של עשרים ושלשה בשום מקום אלא על פי בית דין הגדול:

ואין עושין עיר הנדחת עיר שעל הספר ר"ל תחום המבדיל בין ארץ ישראל לתחום חוצה לארץ כדי שלא תהא פירצתה קוראה לאויבים ויבואו ויחריבו ולא שלש ר"ל שאין בית דין אחד עושה שלש עירות נדחות דכתיב אחת ויתבאר בגמ' דוקא זו בצד זו אבל במפוזרות עושין ואף זו בצד זו בשתים מיהא עושין דכתיב עריך וכן שני בתי דינין כגון שמתו סנהדרין שהרגו את האחת או השתים ונתמנו אחרים תחתיהם עושין את השלישית ויש חולקין בזו במקצת כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

עיר הנדחת יש לה שעור למטה ויש לה שיעור למעלה ושעורה למטה עד מאה ר"ל שכל שאין שם מאה איש אינו נקרא עיר אלא כפר ואינו נעשה עיר הנדחת ושעורה למעלה עד רובו של שבט שכל שיש שם רוב השבט אינו עיר אלא כרך גדול ונמצא שעורה ממאה עד רובו של שבט ולא עד בכלל אירע מחלוקת בין שבט לשבט בעניני נחלת הארץ או בשבט עצמו בין משפחה למשפחה דנין אותה בבתי דינין שבעירם ואין צריכין לסנהדרי גדולה כתחלת חלוקת הארץ שאם כן אף אתה צריך לקלפי ואורים ותומים ונביא וכל ישראל:

זקן ממרא אינו נעשה זקן ממרא עד שימרה פיהם של סנהדרי גדולה על הדרך שביארנו ענינו למעלה שיחלוק עמהם במקומם ומ"מ כשחזר לעירו והורה כדבריו לעשות אין צריך לגמור את דינו על פי סנהדרי גדולה אלא בית דין של עשרים ושלשה דנין אותו והורגין אותו:

כבר בארנו שכהן גדול אינו נדון אלא על פי בית דין של שבעים ואחד רמז לדבר הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול ואע"פ שפשוטו של מקרא בדבר קשה ועמום רמז לדבר ממה שנשתנה הלשון בין צואה לעשייה שבצואה נאמר גדול ובעשייה לשון קשה ומ"מ שורו של כהן גדול שהמית וכן כל שאר עניניו אין חלוק בינו ובין שאר בני אדם כלל ויש חולקין בשורו ממה שאמרו כמיתת בעלים כך מיתת השור ולא יראה לי כן: