מאירי על סנהדרין קד

אע"פ שמדת הרבנות שנואה ראוי לתלמיד חכם ולבן מעלה להסתלסל במדותיו וליקר את רוחו שלא יתהדיט בין עמי הארצות ובישיבת קרנותיהם שהחכמים שנואי נפשם של אלו הם וכשהוא מתבזה מעט הם משקעין אותו בבזיונו עד ארכובותיו ושורפין את נשמתו בהבל פיהם ומחתכין בגופו כחתוך בדלועים או בנבילה דרך הערה אמרו למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לו לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס כיון שנשבר אין לו תקנה:

כבר ביארנו שאין דנין דיני נפשות אלא בזמן שבית המקדש קיים ושתהא סנהדרי קבועה במקומה לשם שנאמר ובאת אל הכהן וכו' בזמן שיש כהן יש משפט אין כהן אין משפט ומ"מ דיני המלכות קיימים בכל זמן ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור וגדולי הארצות לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה על הדרכים שביארנו וזהו שנרמז בתורה אח"כ ואל השופט אשר יהיה בימים ההם:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ובפרט בתכונת ההרג ואמר על זה מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשיהם מן הצואר בסייף כדרך שהמלכים עושים ומצד הסימנין כדי שימות מיד ר' יהודה אומר נוול הוא זה שהיה חושש שלא יעשה כן בנקל אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקפיץ ואמרו לו אין מיתה מנוולת מזאת ובגמ' אמרו שר' יהודה השיבם אף אני יודע שמנוולת היא אלא שמאחר ששתיהן שוות בנוול נוח לנו לעשות אותה שאין שאר האומות נוהגין בה והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

אע"פ שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע"ז שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו ומ"מ כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אע"פ שדרך עובדי האלילים בכך שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמינו מעתה דנין בסייף אע"פ שהם ומלכיהם דנין כן שהרי התורה הזכירתו באנשי עיר הנדחת לפי חרב וברוצח נקם ינקם ונקימה זו החרב דכתיב חרב נוקמת נקם ברית וכן שורפין על מלכי ישראל ואין חוששין לדרכי האמורי שהרי כתוב ובמשרפות אבותיך וכו' ישרפו לך ומ"מ מה שנאסר משום ע"ז אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אע"פ שכתוב ויצב יעקב מצבה או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה וראשון עיקר והוא שאמרו במסכת ע"ז י"א א' ואי שריפה חקה היא אנן היכי שרפינן:

עגלה ערופה מצות עריפתה בקפיץ ומאחריה ממול ערפה וההרג בסייף מן הצואר וזו היא ברירת מיתה יפה כמו שבארנו במשנה:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ובפרט בתכונת החנק והוא שאמר מצות הנחנקין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותן סודר קשה לתוך רך וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו על הדרך שביארנו בשריפה אלא שמתאחרין במשיכתם עד שתצא נפשו זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

הבא על אשת איש הרי הוא בחנק ואם היא אשת קטן אפילו יבם שקנאה כבן תשע או אשת איש מי שאין לו אישות שניהם פטורין וכן קטן הבא על אשת גדול פטור אלא שהיא חייבת אם הוא מבן תשע ויום אחד ומשם ולמעלה שביאתו ביאה: