מאירי על סנהדרין קג

אע"פ שלא הופקעה קדושת הכהן בזנות בתו מ"מ מקילין היו בכבודו היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון אומרין ארור שזו ילד ארור שזו גדל ארור שזו יצאה מחלציו ומכאן יצא לומר שאף רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע בן רשע כמו שכתבנו במגלה:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בענין החלק השני בתכונת המיתות ובפרט בתכונת השריפה ואמר על זה זו מצות הנסקלין ר"ל זו שכתבנו בפרק נגמר הדין היא מצות הסקילה ותכונתה אבל מצות הנשרפין ר"ל תכונת השריפה משקעין אותו בזבל או בעפר תיחוח עד ארכובותיו כדי שלא יתהפך אנה ואנה ויפול מן הבדיל הניתך על בשרו ויכוה ואחר שנשתקע מביאין שני סודרין אחד קשה ואחד רך הנותן קשה לתוך רך וכורך על צוארו שהסודר הרך לא יביאהו לפתוח פיו בנקל אלא אחר שיעור גדול ונמצא מתעגן במיתתו והקשה יחבל את גרונו ויתנוול ומתוך כך מביאין קשה בתוך רך ובאים שני עדיו זה מושך אצלו הסודר מצד אחד וזה מושך אצלו מצד אחר עד שקרוב ליחנק ופותח פיו בהכרח ומדליק את הפתילה ר"ל שהוא מתיך פתילה של אבר והוא בדיל או עופרת איזה שירצה ובא אחד וזורקה לתוך פיו וחומרת את בני מעיו ר"ל שורפת מלשון נחמרו בני מעיה כך למדוה מפי השמועה ששריפת נדב ואביהוא נשמה נשרפת וגוף קיים ומאחר ששריפה כזו נקראת שריפה אף אתה צריך לברור לו מיתה יפה אמר ר' יהודה אם מת בידיו לא היו מקיימין בו מצות שריפה אלא חנק אלא פותחין את פיו על כרחו בצבת וזורקה וכו' ואין הלכה כר' יהודה אלא כחכמים וכן בא ר' אלעזר בר' צדוק לחלוק שהשריפה בחבילי זמורות ואמר מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה ואמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לעולם ישנא אדם מדת הרבנות ויקדש בה עצמו אף במותר לו וכל שכן שלא יקנא בראותו כתר מעלה למי שראוי לה וכל שעושה כן יצפה לנקמת הדיין ולעונשיו דרך הערה אמרו כשהיו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם וכל ישראל אחריהם היו אומרין נדב ואביהוא זה לזה מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר הקב"ה כך אתם אומרים נראה מי קובר את מי משל הדיוט אומר נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני: