מאירי על פסחים נח

חמץ בפסח רוב מפרשים שבזמנו איסורו במשהו ומ"מ קצת חכמים חוככים להשוותו לשאר איסורין שבתורה בששים וכן חלקו באיסור משהו שהיה שם מן האיסור בכדי נתינת טעם אלא שהוא טעם לפגם אם הוא מותר אם לאו ודברים אלו תלוים בדיני הלכה זו של חמץ בזמנו עם דינים אחרים שבה וכדי לידע אמתתן של דברים אני רואה לבאר את השמועה דרך קצרה עד שיתברר לך מביאורה פסק שלה לפי שיטתנו:

וקודם שנכנס בביאורה צריך שתדע שנחלקו הפוסקים בשיעור איסורן של תורה שיש מי שפסק שכל איסורין שבתורה במינן במשהו בשאינן מינן בנותן טעם כרב ושמואל ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן מתחלה אלא שחזרו לפסוק שכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם כר' יוחנן ומין במינו שאין הטעם ניכר בו הולכין בו לשיעור ששים שכך שיערו חכמים שהוא בכדי נתינת טעם אלא שיצאו מכלל זה טבל ויין נסך שבמינן במשהו ובשאין מינן בנותן טעם וכמו שזכרנוהו באחרון של עבודה זרה ושני אלו אין בהם חולק שכבר הוזכרו שם בגמ' בהדיא ורוב מפרשים הוציאו גם כן חמץ מכלל זה ולא עוד אלא שמחמירין בו להיותו בזמנו במשהו בין במינו בין שלא במינו ולבירור דברים אלו הוזקקנו להלכה זו ומצינו בה שלש מחלוקות אחת לדעת רב ואחת לדעת שמואל ואחת לדעת ר' יוחנן והוא שאמרו אמר רב חמץ בזמנו ר"ל תוך הפסח בין במינו כגון שנפל בתבשיל של מצה בין שלא במינו כגון שנפל בתבשיל אחר אסור שלא בזמנו הן משש שעות ולמעלה הן לאחר הפסח במינו אסור שלא במינו מותר והדבר ידוע שהיה רב סובר כר' יהודה להיות חמץ שעבר עליו הפסח נאסר מן הדין ומתוך כך שאלו אם בנותן טעם היאך התירוהו שלא בזמנו בשאין מינו הרי מ"מ יש שם איסור בנתינת טעם והעמידו את דבריו במשהו ואמר שבזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור ולא מפני שיהא חמץ חמור משאר איסורין אלא שדעתו אף בשאר איסורין שבמינן במשהו וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה ע"ג א' רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ומתוך חומרו של חמץ שהוא בכרת וכן שאין אדם בדל ממנו כל השנה הוסיף באיסורו לגזור בתוך זמנו שלא במינו אטו מינו לאסרו במשהו אף שלא במינו ושלא בזמנו במינו אסור במשהו שהרי איסורו מן הדין כר' יהודה והרי הוא כשאר איסורין שבמינן במשהו שלא במינן מותר הואיל ואין כאן נתינת טעם שכל שלא בזמנו אין גוזרין בו שאין מינו אטו מינו הא בנתינת טעם מיהא אסור וזהו דעת ראשון:

והדעת השני הוא לשמואל ואף הוא סובר בשאר איסורין כרב שבמינן במשהו שלא במינן מותר אלא שבחמץ סובר כר' שמעון שלאחר זמנו אין בו איסור מן הדין וכן אף בזמנו אינו גוזר שאין מינו אטו מינו ומתוך כך הוא אומר חמץ בזמנו במינו אסור במשהו ולא משום חומר חמץ אלא שהוא כשאר איסורין שלא במינו מותר הואיל ואין בו נתינת טעם כשאר איסורין גם כן שאין גוזרין שאין מינו אטו מינו שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ר"ל אף בנתינת טעם מפני שהוא סובר כר' שמעון שבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ואין איסורו אלא משום קנס ואין קנס במקום תערובת ומ"מ נראה שאף לשמואל קודם זמנו בנותן טעם אסור אף לר' שמעון הואיל ומ"מ יש שם עשה דהשבתה איסור תורה הוא וכן עיקר:

והדעת השלישי הוא לר' יוחנן והוא סובר בשאר איסורין שאף במינן בנותן טעם ובחמץ שלא בזמנו סובר כר' שמעון ומתוך כך הוא אומר שבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורין שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר אף בנתינת טעם שאין כאן איסור נמצא שרב ור' יוחנן שוים בחמץ בזמנו להשוות בו מינו לשאין מינו זה למשהו לשיטתו וזה לנתינת טעם כשיטתו ונמצא שמואל שחולק עמהם יחיד אצל שניהם ובא רבא לברור פסק הדברים מתוך דברי כולם והוא שאמרו אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ויראה מסוגיא זו שלא היה דעתם להפריש בין חמץ לשאר איסורין אלא לענין השואת שאינו מינו למינו לדעת רב ומ"מ כל אחד מהם נוטה לאיסור חמץ לשיטתו כדין שאר איסורין לשיטתו ומאחר שברור לנו לענין שאר איסורין שהלכה כר' יוחנן שאף במינן בנותן טעם ושאף רבא בעצמו אמרה כן וכמו שאמרו אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בששים ופירשו בה מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים א"כ מה שאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור יראה לפרש אסור בנותן טעם כדין שאר איסורין ומכאן כתבו קצת רבני צרפת שהוא בששים ואף גדולי הדורות ריסי עיניהם מעידים שאף הם נוטים לומר כן אלא שמניחים מקום לאוסרים מפני שהם המרובים עד שבקצת ספרים גורסים אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כרב ושלא בזמנו מותר כר' שמעון ועל דרך האמת אינה גירסא אלא שגדולי הפוסקים דקדקו בה בנוסח זה בין במינו בין שלא במינו אסור ומדלא קא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו כרב וכונת הדברים שאם תאמר שלא אמרה רבא אלא כדעת ר' יוחנן היה לו לומר סתמא הלכה כר' יוחנן אלא ודאי לא בא אלא לחדש דבר בחמץ על שאר איסורין ומאחר שאמר אסור סתמא אלמא במשהו וזהו מה שחדש ר' יוחנן ובא לפסוק כרב בזמנו וכר' שמעון בשלא בזמנו ועוד ראיה שהרי האחרים לא אמרו בלשונם אסור אלא או בנותן טעם או מותר וא"ת שרבא סובר אף בחמץ כר' יוחנן היה לו לומר בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ומאחר שאמר אסור אלמא אף במשהו ומשום חומרא דחמץ וכך היא שנויה בשאלתות:

ויש באים בדינו באיסור משהו מטעם דבר שיש לו מתירין שאמרו עליו אפי' באלף לא בטיל שהרי לאחר הפסח יהא מותר הואיל ועל ידי תערובת הוא וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שעל ידי תערובת אמרו שמתבערין כגון כותח הבבלי וחבריו ונמצא שאין להם מתירין אלו דוקא שהחמץ עיקר גדול בהם ועל זו ודאי לא אמרו דלא קניס שהרי אף הוא עבר עליו בקיומו הואיל ויש בו כזית בכדי אכילת פרס אבל כל שאין החמץ בו עיקר דבר שיש לו מתירין הוא ואין הדברים נראין שהרי ר' יוחנן פירשנו שהוא סובר כר' שמעון בלאחר זמנו ונמצא שיש לו מתירין ואעפ"כ הוא אומר בנותן טעם ולא במשהו וא"ת שר' יוחנן לא היה סובר דין דבר שיש לו מתירין הרי הלכה מוחלטת היא בכל התלמוד אע"פ שר' שמעון חולק עליה במסכת (יום טוב) נדרים נ"ח א' אלא לא נאמר לדבר שיש לו מתירין שלא יבטל אלא במינו אבל שלא במינו בטל וכן פירשוה בתלמוד המערב כמו שכתבנו במקומו ואע"פ ששמועת האשה ששאלה מים ומלח האמורה באחרון של יום טוב ל"ח א' יראה כמתנגדת לזו כבר תירצנוה במקומה ועוד שהרי אף בפירורין שהן בעין אמרו שאין עובר עליהם אלא ודאי לא נאמרה אלא מחמת חומרו של חמץ שאלו מטעם יש לו מתירין היה לו לר' יוחנן לאסור במינו במשהו וא"ת ולעיקר הדברים מיהא מאי טעמא והרי כל עצמו דבר שיש לו מתירין הוא ובמינו מיהא ראוי לאסור יראה מפני שהחמץ במינו אין לו מתירין שהרי אף לאחר הפסח אסור אף לר' שמעון ואע"ג דלר' שמעון אינו אסור אלא מדרבנן ומטעם קנס והיה ראוי לומר שלא החמירו בו להקל לעשותו דבר שאין לו מתירין מ"מ עיקרו חומר היה ואם קצת קולא נמשכת הימנו אין קפידא שאף דבר שיש לו מתירין שלא יבטל דברי סופרים הוא והם אמרו והם אמרו ונמצא שאין באין בחמץ מצד דבר שיש לו מתירין אלא מצד חומר החמץ ומתוך כך דוקא בזמנו אבל שלא בזמנו מותר ומ"מ דוקא לאחר זמנו אבל קודם זמנו ר"ל משש שעות ולמעלה אסור אף לר' שמעון כמו שכתבנו אלא שמ"מ דוקא בפחות מששים או בנתינת טעם אבל במשהו לא ולא עוד אלא שכל משהו בקודם זמנו מותר בתוך הפסח שכל שנתבטל אינו חוזר וניעור וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ יש הולכים בקודם זמן במשהו מפני שפוסקים כר' יהודה בקודם זמן והרי הוא איסור גמור ואף לדעת הפוסקים כר' שמעון מ"מ הואיל ואיסור עשה דהשבתה איכא כמו שכתבנו הולכים בו במשהו וכל שכן לדעת הבאים בה מחמת דבר שיש לו מתירין שראוי לאסור קודם זמן מטעם דבר שיש לו מתירין אף במשהו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

ומגדולי הרבנים יש להם בזה דעת אחרת לומר שרבא פסק בחמץ בזמנו במשהו כרב והוא הדין שדעתו בכל איסורין שבמינם במשהו ומכאן כתבו על חתיכת חלב שנפלה בקדרה של בשר שאוסרת במשהו ולמדת מדבריהם שבשר וחלב האסור מין אחד הוא ומ"מ אין זה כלום שהרי רבא בעצמו פסק בשאר איסורין שאף במינן בנותן טעם אלא ודאי דברים אלו אינם אלא חמץ מיהא במשהו לדעת רוב פוסקים ולדעת קצת בששים כמו שביארנו ושמא תאמר לדעת האומר בששים למה הוצרכנו להגעיל את הכלים יבשלו בהם יותר מששים וכן קדרות בפסח מה ענין שלא לבשל בהם ביתר מששים ואם מפני שאין מבטלין איסור לכתחלה או שהוא דבר שיש לו מתירין לא נאמר דין ביטול אסור ודין דבר שיש לו מתירין אלא בתערובת שיש בה ממש אבל לא בתערובת פליטה כמו שיתבאר לדעת קצת וכל שכן בפליטה שבשעת בליעתה היה היתר וכן כתבוה הגאונים ואפשר לדעת זה שאסרוה מחשש שמא יבשל מהם פחות מששים ואף לדעת האומר שסתם קדרות משהו הן פולטות כמו שיתבאר אפשר שהחמירו בו שלא לבטל איסורו לכתחלה כדי לגדור בה יותר משאר איסורין מצד שאין אדם בדל הימנו ומ"מ ראוי להחמיר באיסורו במשהו וכדעת רוב פוסקים: