מאירי על פסחים מב

איסור הנאה האמור בחמץ לא סוף דבר מדברי סופרים אלא מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה והנאה היתר אכילה הוא שהרי אם הוא מוכרו לוקח בדמיו דבר הראוי לאכילה ולא סוף דבר במקום שנאמר לא יאכל שהוא בא לאיסור הנאה אלא אף כל שאמרה בו תורה איסור אכילה כגון לא תאכל לא תאכלו אף איסור הנאה במשמע עד שיפרט בו היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה בנתינה לגר ומכירה לגוי ואע"פ שהרבה איסורין הותרו בהנאה כולם תשובתם בצדם כגון טרפה דכתיב בה לכלב תשליכון אותו וגיד הנשה וחלב שכשהותרה נבלה בהנאה הוא וגידה וחלבה הותרה ודם מפני שהוקש למים ואבר מן החי מפני שהוקש לדם ותרומה מדכתיב תרומתכם וחדש מדכתיב קצירכם ושרצים מדכתיב לכם כמו שיתבאר בפרטים שבסוגיא זו וילמד סתום מן המפורש ויש פוסקים שלא נאמר כן אלא בלא יאכל דוקא כחזקיה ומשום דחזקיה רבו של ר' יוחנן ור' יוחנן רבו של ר' אלעזר שאמרה ר' אבהו משמו וכן מביאים ראיה ממה שגדולי הפוסקים והמחברים הביאו זו של חזקי' ולא הביאו זו של ר' אבהו וזו אינה ראיה שלא הביאו אלא לענין חמץ בפסח ולרווחא דמילתא שחזקיה ור' אבהו כולם מודים באיסור הנאתו שמן התורה הוא מדכתיב לא יאכל הא מ"מ כל שנאמר בו איסור אכילה אף איסור הנאה במשמע כר' אבהו וכמו שיתבאר לך מסוגיית הגמ' עד שיפרט לך הכתוב היתר הנאתו אם להדיא כנבלה וטרפה ואם ברמז על הדרך שכתבנו בקצתם:

כבר ביארנו במסכת עבודה זרה שהגוים ר"ל שהם מעובדי האלילים שאינם גדורים בגדר שום דת בעולם אין אנו מצווים להחיותם ומאחר שכן אף מה שאסור לנו אין נותנין להם בחנם שהרי אנו גוזלין בכך גר תושב שאנו מצווים להחיותו אחר שהוא מקיים שבע מצות של בני נח והוא שפירשנו בנבלה לגר בנתינה ולגוי במכירה ומ"מ פירשו בתוספתא שאם היה שכנו או חברו מותר מפני שהוא כמוכרו לו: