מאירי על פסחים מא

אמר המאירי כל שעה שמותר לאכול ר"ל בארבעה עשר מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ר"ל אפי' הם שלו מפני שמותר הוא בהנאתו וזו אינה צריכה אלא שאתה מדקדק מדבריהם שכל שאינו אוכל אינו מאכיל ואין הלכה כן שהרי יש כאן שעה חמשית שאינו אוכל אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין ואותה שעה מיהא אע"פ שאינו אוכל מאכיל ובגמ' פירשוה לדעת רבן גמליאל שהיה אומר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש כדי שלא למעט בזמן אכילתה ולמדנו במשנה זו שכל שאוכלין בתרומה מאכילין בחולין ומ"מ אף זו אינה הלכה אלא אף בתרומה אין אוכלין אלא כל ארבע וא"כ משנתנו אינה הלכה אלא אוכלין כל ארבע ומאכילין כל חמש ושורפין בתחילת שש וזה שהזכיר בהנאה זו בהמה וחיה פי' בגמ' שאילו הוזכרה בהמה לבד הייתי אומר דוקא בהמה שמשיירת לפניה ויכול בעל הבית לראות מה ששיירה ומבער אבל חיה שדרכה להצניע ואין בעל הבית רואה את הנשאר כדי שיבערהו שמא הייתי אוסר קמ"ל חיה ואילו הוזכרה חיה הייתי אומר דוקא חיה שהיא מצנעת ונשאר במקום שלא נמצא עוד והרי הוא כמבוער הואיל ובטלו ואין בו חשש מכשול אבל בהמה שמשיירתו לפניו שמא יתרשל בביעורו ויבוא בו לידי מכשול קמ"ל ואחר שהוצרכו להזכיר בהמה וחיה הוזכרו עופות אגבן:

ומוכרה לנכרי פי' שמאחר שמאכיל לבהמה למדנו שמותר בהנאה ומאחר שמותר בהנאה הרי הוא מוכרו לנכרי והוצרכו ללמדה שלא לחוש לדברי האומר לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח כדי להשביתו לגמרי שלא נצטוינו אלא להשביתו שלא יהא שלנו ומעתה מוכרין לנכרי ואפי' דבר הנאכל מעט מעט כגון כותח ומיני כותח וזה שהזכיר אח"כ ומותר בהנאתו לא הוצרך כלל ומתוך כך פירשוהו בגמ' אף לאחר זמן איסורו ובשחרכו קודם איסורו בכדי שיצא מתורת אוכל ר"ל שנתחרך אף מתוכו ומותר בהנאה כגון להיסק או לדבר אחר והוא הדין שבאכילה מותר שאף אכילתו אינה אכילה אחר שיצא מתורת אוכל שאין שום איסור חל עליו הואיל ועפרא בעלמא הוא הא כל שחרכו לאחר זמנו אסור בכל הנאה שמאחר שחל עליו איסור חמץ אין איסורו נפקע עד לאחר שריפה גמורה ר"ל שיעשה גחלים ובזו הותר לגמרי אף לאחר זמנו שכל הנשרפין אפרן מותר וגחלים דינם כאפר הא כל שלא הגיע לכך אע"פ שנתחרך לגמרי אסור שהרי כל איסור הנאה חל עליו ואינו נפקע ויש מפרשים בחרכו שלא נשרף מתוכו ואעפ"כ מותר בהנאה והוה ליה ככיפת שאור שייחדה לישיבה וטח פניה בטיט שאינו עובר עליה וזו מיהא באכילה אסור ויש מתירין אותו אף באכילה אלא שעיקר הדברים שזו אף בהנאה אסור שהרי הפת שעפשה כל שלא נפסלה מאכילת הכלב אסורה בהנאה:

עבר זמנו אסור בהנאתו פי' בגמ' אף בשעה ששית ועל הדרך שביארנו במקדש בחמץ משש שעות ולמעלה ולא יסיק בו תנור וכירים ואף לדעת ר' יהודה שמצריך שריפה בביעורו וליכא חששא דלימרו להנאה מתכוין אסור ליהנות בו אף דרך ביעורו ואצ"ל לרבנן שאין מצריכין שריפה וכשזה מסיק בו נראה שלהנאה מתכוין וי"מ אף לר' יהודה דמשוי ליה מן הנשרפים וכל הנשרפים אפרן מותר והרי עיקר הנאתו משנעשה גחלים שדינן כאפר קמ"ל דמאחר שהנאתו מתחלת קודם שנעשה גחלים אסור וכן שיש שבח עצים בפת אבל לרבנן הרי אפרן אסור ואצ"ל שלא יסיק בו תנור וכירים וכל שאסור בהנאתו שאסור למכרו אם עבר ומכר קונסין אותו שלא ישתמש בדמים הא מן הדין הדמים מותרין שאין חמץ תופש את דמיו ולאחרים מיהא מותרין לכתחילה ואם מכרו קודם איסורו אע"פ שלא פרעו עד לאחר איסורו דמיו מותרין דדמי היתירא קא שקיל כמו שיתבאר בכיוצא בו באחרון של עבודה זרה:

וקצת גאונים ראיתי שכתבו מותר לישראל להשכיר בהמתו להוליך חמץ בחולו של מועד דפסח דכי שקיל אגר בהמתו קא שקיל ואפי' בשביעית שתופסת דמיה אמרו האומר לפועל הילך דינר זה ללקט לי ירק היום שכרו מותר שכירותו הוא דקא שקיל ואינו חייב בביעורם ומ"מ לבי נוקפי שהרי ביין נסך החמירו אבל שכר חמץ מותר כערלה וכלאי הכרם ושביעית וכבר כתבנוה למעלה:

ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים שדיו במפרר וזורה לרוח ר"ל פירורין של פחות מכזית או מטיל לים בלא פירור ודוקא בים והוא הדין לנהר גדול שאינו יכול ליטלו הא שאר נהרות שיכול ליטלו משם צריך לפרר וגדולי הדורות פסקו שאף לים צריך פירור ולא יראה כן והלכה כחכמים ויש פוסקים כר' יהודה וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם: