מאירי על פסחים קנב

בשר נבלה כחוש שצלאו בתנור אחד עם בשר שחוטה כחוש ג"כ ולא נגעו זו בזו השחוטה מותרת ואין חוששין שמא נתפטמה בריח הנבילה הואיל ושתיהן בשר כחוש אבל אם היתה אחת מהן בשר שמן והאחת בשר כחוש נחלקו בה רב ולוי והוא שלדעת רב אסור ולא סוף דבר כשהנבלה בשר שמן והשחוטה בשר כחוש אלא אף כשהנבלה בשר כחוש והשחוטה בשר שמן שהנבלה מתפטמת תחלה מן השחוטה וחוזרת ומפטמתה עם מה שמתערב בה משלה ולדעת לוי מותר אף בשהנבלה בשר שמן והשחוטה בשר כחוש מפני שאין פטום שמצד הריח אוסר כלום וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו בה כלוי להיתר וראיה לדבריהם בת תיהא שפסקנו עליה באחרון של עבודה זרה ריחא לאו מילתא היא ואע"פ שברודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה אמרו שבפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסור כלומר אף בפת חטים וזו שבכאן בפת חמה וחבית פתוחה היא מפני שכח האש גדול ומערב הטעמים דרך פטום אין הלכה כן אלא אף בפת חמה וחבית פתוחה בפת חטים מותרת כמו שפסקנו שם ובשל שעורים שהיא אסורה אחר שהיא חמה והחבית פתוחה התם כדקתני טעמא שהשעורים שואבות כלומר וממשות האיסור נבלע בהן וכן זו שאמרו אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות פירושו שלא יתחלפו זה בזה ונמצא נאכל שלא למנוייו וזהו שאמרו בה אפילו גדי וטלה כלומר שאין החלוף מצוי בהם כל כך הא מתערובת הטעם מצד הפטום אין לחוש כלל שאם היה חושש בכך מה לו לומר אפילו גדי וטלה והלא לענין זה אף גדי וגדי הרי הם כטלה וגדי אלא שלא נאסר אלא מחשש חלוף הא לחשש הטעם מצד הריח אין לחוש כלל ומה שאמרו בפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח פי' כותח שיש בו חלב וכן מה שאמרו בההוא ביניתא דאיטואי בההוא בשרא ואסרוה למיכלה בכותחא באלו אין הטעם אלא מפני שמאחר שאפשר לאכלם בלא כותח אם באתה לאכלם ולהתירם בכותח הרי הוא כאלו אתה מתיר לצלות נבלה ושחוטה לכתחלה ואף לוי לא התיר אלא בדיעבד ואע"פ שבתלמוד המערב נראה שדברי לוי אף לכתחלה נאמרו תלמוד שלנו עיקר שלא נאמר כאן אלא שצלאו כלומר בדיעבד ואע"פ שהקשו לו מזו שאמרו אין צולין שני פסחים וכו' דמשמע לכתחלה ואם כדבריך היה לו לתרץ ההיא לכתחלה כי קאמינא אנא בדיעבד אין זה כלום שכל שאתה מתיר בצליית נבלה ושחוטה בדיעבד ראוי להתיר בצליית שני פסחים אף לכתחלה הואיל והכל היתר ואין שם אלא איסור שמחבורה לחבורה ואף כשתפרש דבריו אף לכתחלה שמא באלו נאסר מתוך בשר בחלב או שמא מתוך שאפשר לאכלן בלא כותח הרי הוא כעין דבר שיש לו מתירין ולא דשיל"מ ממש שהרי דין זה אינו אלא במינו אלא כעין דבר שיש לו מתירין:

זו היא שיטתנו בענין זה וכבר למדת ממנה כל מה שצריך לברר בשמועה זו לענין פסק אלא שמגדולי הראשונים שבנרבונא חלקו לאסור אף בדיעבד וכבר האריכו בדברים אלו בחבוריהם אלא שאין בדבריהם הכרח ומ"מ צריך שתדע שאף לשיטתם דוקא בחבור צר שאין לו מקום לריח להתפזר אבל ברוחב מותר וכן יתבאר בסוגיא זו שאף לשיטתם אם נתבשלו זה בקדרה אחת וזה בקדרה אחרת והבשר אינו יוצא חוץ לקדרה אפילו היו החרסים נוגעים זה בזה ואפילו פיות הקדרות מגולים מותר אף לכתחלה וכן במרחשת ובכל דבר שיש לו סביבות של עיסה בדפנותיו שהוא חוצץ בפני הריח שלא להתפזר בצדדין אלא באויר דרך מעלה וכן בכל שיש מחיצה בנתים וכבר הרחבנו בדינין אלו בפרק גיד הנשה:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר חמשה דברים באים ואינן נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה אמר הר"ם אמר השם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ונתן בהם הדין שידחו מפסח ראשון לפסח שני והקבלה כי זה הוא לפי שהן טמאין אבל אם היו הקהל כלם או רובם טמאים יקריבו הפסח והם טמאים וכן אמרו יחידים נדחין לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני וכמו כן כל קרבנות צבור כלן מקריבין אותן בטומאה כשנטמאו רובן לפי שאנו למדין מן הפסח כי הוא אמר ית' בפסח במועדו ואמר בקרבנות צבור כלם אלה תעשו ליי' במועדיכם ונתן לכלם מועד וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יביא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים כאשר יתבאר ואלו החמשה שמנה הם הדברים הנאכלים מקרבנות צבור והנותר ישרף וכמו כן שעירי מועדות דינם ודין שעירי ראשי חדשים אחד לפי שהם כלם חטאת הצבור ואמרו חמשה ולא אמר אלו דברים באים בטומאה למעט חגיגת חמשה עשר שענינה נפרש עוד כי אע"פ שהיא כקרבן צבור כמו שאינה קריבה בשבת כמו שביארנו כך אינה קריבה בטומאה:

אמר המאירי חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה וכו' צריך שתדע שמשנה זו אין ענינה אלא בקרבנות הצבור שהם נאכלין ומתוך שהוצרך לומר בפסח שהוא קרבן צבור והוא נאכל בטומאה הוצרך לומר באלו שהן קרבנות צבור הנאכלין שאין נאכלין בטומאה ומתוך כך הזכיר שהם חמשה ואלו הבאים בטומאה אינם חמשה לבד שהרי כל קרבן שקבוע לו זמן הן של יחיד הן של צבור הן מן הנאכלים הן מן הנשרפים טומאה דחויה בו ולא הופקעה דחויית הטומאה אלא בקרבנות שאין קבוע להם זמן אפילו של צבור כגון פר העלם דבר הא כל שזמנו קבוע טומאה דחויה בו ולא נאמר בכאן מנין חמשה אלא בקרבנות צבור שהן נאכלין ובא ללמד שאע"פ שקרבים בטומאה אין נאכלין בטומאה מפני שאין עיקר הבאתן לאכילה אלא לתיקון דבר אחד והזכיר פרטי חמשה דברים אלו והם מנחת העומר הבאה בששה עשר בניסן מן השעורים עשרון של סולת שעורים וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשירי כל המנחות וכן שתי הלחם הבאים בעצרת עם זבחי שלמי צבור עשרון של סלת חטים בכל אחד מהם ונאכלים אחד לכהן גדול ואחד מתחלק לכל המשמרות ולחם הפנים בכל שבת ושבת שתים עשרה חלות כל אחת שני עשרונים ומסלקין את הישן וחולקין אותו משמר היוצא ומשמר הנכנס עם כהן גדול ואוכלים ביומו וזבחי שלמי צבור והם שני כבשי עצרת הבאים שלמים ומקטירים אימוריהן ובשר נאכל לכהנים ושעירי ראשי חדשים הבאים חטאת ונאכלים לכהנים וכן שעירי המועדות וכל אלו אין עיקרן בא לאכילה שעיקר הבאת העומר להתיר חדש להדיוט ועיקר הבאת שתי הלחם להכשיר מנחות מתבואה חדשה ועיקר הבאת לחם הפנים להעמיד השלחן בכבוד ובהדור ועומד שם כשיעור שאפשר לו באכילה ראויה והוא שבעה ימים וזבחי שלמי צבור מתירין שתי הלחם לכהנים ושעירי הרגלים וראשי חדשים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו ומ"מ יתבאר בגמ' שקרבן חגיגה אע"פ שזמנה קבוע הואיל ויש לה תשלומין אינה דוחה לא שבת ולא טומאה אבל קרבן הפסח אינו בא אלא לאכילה וכשם שבא בטומאה כך נאכל בטומאה שלא הותרה בו הטומאה אלא על דעת אכילה אחר שעיקרו בא לאכילה וכבר ביארנו שטומאה זו ענינה בטומאת מת ופירושה כגון שהיו רוב הצבור טמאים או הכהנים או כלי שרת:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שאף קרבן היחיד כל שקבוע לו זמן דוחה את הטומאה ואם כן מה שאמרו כאן בחגיגה סלקא דעתך אמינא כיון דקרבן צבור הוא וקבוע לו זמן תיתי בטומאה לאו דוקא שאף אם היתה קרבן היחיד הדין כן אלא שמאחר שיש לה תשלומין אין זה קרוי קביעות זמן ומ"מ לענין ביאור זה שקראוה קרבן צבור אע"פ שכל יחיד ויחיד מביאה ואוכלה אין זה אלא מפני שבאה בכנופיה וכן בקרבן הפסח: