מאירי על פסחים קמז

אמר המאירי כיצד צולין את הפסח וכו' פי' כלל הדברים שצריך להזהר שיהא הפסח צלי מחמת האש ולא מחמת דבר אחר וכן שלא יהא שום לחות בא לו מצד אחר בשעת צלייתו שיהא אותו לחות מבשלו ואתה צריך מתוך כך להקדים את המאוחר ולבאר שאין צולין אותו בשפוד של מתכת מפני שהמתכת לפי מה שיתבאר בגמ' חם מקצתו חם כלו וקצות השפוד שלמעלה מן הבשר ושלמטה מן הבשר מתחממים באמצעות השפוד שהבשר תחוב עליו מתחמם מצד חום שתי קצותיו ופנימיות הבשר הסמוך לשפוד נצלה מחמת חום השפוד ולא מחמת חום האור שחוצה לו וכתיב צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר ומתוך כך הוא צריך לשפוד של עץ ומ"מ יש בשפוד של עץ חששא אחרת והוא שקצת עצים כשמתחממין יוצא לחות מהם ואותו לחות מתחמם ומבשל קצת והתורה אמרה צלי ולא מבושל ויש עצים שיש בהם בקעים שהמים יוצאין דרך שם כגון דקל וכיוצא בו ויש שאין בהם בקעים אלא שאין העצמות שבהם מקשיי כל כך אלא מחולחל ורך והלחות יוצא דרך בו כגון תאנה וערבה וכיוצא באלו ויש שהם מקשיים הרבה אלא שיש פרקים בהם מטפח לטפח או מזרת לזרת ואותם הפרקים בולטין ומעכבין את השפוד מליכנס בבשר ואדם צריך לחתוך בליטתם בסכין והמים יוצאים דרך אותה החתך בנקל וממין זה אלון וחירוב והרבה מן האילנות ומתוך כך הוא צריך שפוד של רמון שהוא מקשיי מצד עצמו ושאין בו בקעים ופרקים שבו אינם בולטים ולא מעכבים את השפוד מליכנס בבשר עד שיהא צריך לחתכם בסכין או שמא מביא ממנו ענף בן שנתו שלא נתעבו פרקיו עדיין וכן פי' בגמ' שצריך להוציא ראש השפוד חוץ לבשר מפני שראש השפוד על כל פנים צריך לחתכו בסכין כדי לשפותו והמים יוצאים במקום חתיכתו ואלמלא שהוא חוץ לצואר הבהמה נבלעין בבשר ומבשלין ועכשיו שהוא יוצא חוצה לו המים היוצאים נשפכין לארץ ואינן נבלעים בבשר:

ואחר שביאר ענין השפוד הוא בא לבאר על איזה דרך היו צולין אותו ואמר שתוחב את השפוד מתוך פי הכבש שהרי הראש היה דבק עמו ומוציאו דרך נקב התחתון במקום האלי' ומסיר את הכרעים מארכובה ולמטה ונותנן עם בני מעיים אחר שהתנקו ונותן הכל בתוך הכבש ואין בהסרת הכרעים משום שבירת עצם שהרי אין כאן אלא פירוק וחתוך הגידים והמחתך בגידים אין בו משום שבירת עצם כמו שיתבאר וזה שהוא צריך ליתנם לתוכו ואינו יכול לצלותם מצד אחר בשפוד אחר משום דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו כלומר שיהי' נצלה כלו כאחד ור' עקיבא חולק לומר שאינו נותנן לתוכו מפני שזה נראה כעין בשול שהרי הענין דומה כמו שנותנם בתוך קדרה להתבשל בתוכה אלא יעלה אותם חוצה לו לצד הראש עד שהמעים עומדין סמוך לראשו והם אצלו כמין כובע והלכה כר' עקיבא ועל דעת זה אנו קורין אותו בכל התלמוד גדי מקולס שכך תרגם יונתן וכובע נחשת על ראשו וקולסא דנחשא אבל מה שנאמר בסוגיא זו שר' ישמעאל היה קורהו תוך בר י"מ שהוא על דעת ר' יוסי הגלילי ומפרשים בו שעושה תוך תוך כעין דבר המתבשל בקדרה ולא עוד אלא שיש גורסין וקורהו תוך תוך ומ"מ נראה לפרש שאף היא על דעת ר' עקיבא ופירושו תוך בר כלומר שמה שהיה בתוכו בעודנו חי הוא עכשיו חוצה לו ויש גורסין תוכבר ומפרשים בו מתוקן יפה וממה שתרגם יונתן וחמש צאן עשויות תוכבראתא ולדעת זה יש לפרש גדי מקולס כלומר משובח ואינו חסר כלום:

ואח"כ הוא חוזר לענין ראשון לברר שאין צולין אותם בשפוד של מתכת מטעם שכתבנו והוא שאמר אין צולין לא בשפוד ר"ל שפוד של מתכת ויש גורסין לא על השפוד כלומר שיתן את הבשר על השפוד כגון שהיה השפוד רחב טפח או טפחים והוא כעין מה שאמר ולא על האסכלא ופרשוה בגמ' באסכלא שאינה מנוקבת אלא כולה חתיכה אחת שטוחה ואיסורה מפני שאין האור צולה את הבשר אלא באמצעות הברזל ר"ל שהברזל מתחמם וצולה את הבשר אבל אם היתה האסכלא מנוקבת או שעשויה בריחים כעין שלנו מותר ובלבד שלא יהא בשר הטלה נוגע בבריחי הברזל שבאסכלא שאם כן הרי אותו מקצת בשר הנוגע בבריחים נצלה מחמת הבריחים אלא שיש באסכלא בארבע רוחותיה עמודי ברזל גבוהים ונותן ראש השפוד על אחד מהם וחום האש עולה דרך אויר שבין הבריחים וצולה ועל זו העידו על רבן שמעון בן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לי על האסכלא שבא ללמד שאין גוזרין מנוקבת אטו שאין מנוקבת:

נגע בחרסו של תנור כלומר שחרס התנור חם מאד וכשהבשר נוגע בו נעשה מקום מגעו צלי מחמת דבר אחר כעין מה שביארנו בברזל והדבר פשוט שאין צולין אותו בקרקע של תנור גרוף אלא שבכאן בא לבאר אם נגע במקרה והסירו מיד עד שלא יתפשט בכלו והוא הדין באסכלא אם נגע במקרה בבריחים שבה ופרש שדיו שיקלוף את מקומו ר"ל מקום מגעו בחרס או בברזל קליפה דקה ואין צריך נטילת מקום בעומק אבל אם נטף מרוטבו של פסח ר"ל משומן היוצא ממנו על החרס ונצלה בחום החרס ואח"כ חזר אותו שומן על הפסח שהוא חם גם כן צריך נטילת מקום שהרוטב נכנס בבשר בעומק והוה ליה צלי מחמת דבר אחר שהוא איסור נבלע בהיתר אבל משום בשול אין כאן שהרי אף סיכה בשמן ושאר מיני מי פירות מותרת בו כמו שהתבאר בפסח ראשון:

נטף מרוטבו על הסלת כלומר שהיתה הסלת חמה מאד ונטף מרוטב הכבש עליה ונצלה שם מחמת חום הסלת ונמצא שאם אוכל הסלת הוא אוכל עמה מן הפסח צלי מחמת דבר אחר ולא לימד כאן אם חזר אח"כ אותו רוטב בבשר שזו כבר למדה ועוד שאין לזו מקום כשנפל על הסלת שתכף שנפל בה נבלע בה ונתדבקו בסבתו קצת חלקיה כגון עיסה אלא שבא ללמד איסור אכילתה עד שיקמוץ את מקומו והוא שיטול מקום הקמח שנפל שם הרוטב בעומק עם קצת מסביבותיו וישליכנו או ישרפנו:

ונתגלגלו מדברים אלו לשאר איסורין והוא שאם סכו בשמן של תרומה שהרי מותר לסוכו בשמן כמו שביארנו ועכשיו אחר שנצלה והוא חם הוא סך אותו בשמן של תרומה והשמן הוא צונן והכבש חם ואם היתה חבורת כהנים יאכלו אבל אם היתה חבורת ישראל שאסורין בתרומה אם בעוד שהבשר חי סכהו ונזכר קודם שיצלהו ידיחנו שהרי צונן בצונן דיו בהדחה אבל אם כבר נצלה והוא חם או בעוד שצולהו הוא סכו יקלוף את החיצון ולא אמר כאן יקלוף את מקומו שהרי סך את כלו אלא יקלוף את כלו קליפה החיצונה שמאחר שהיה השמן צונן הוה ליה צונן לתוך חם ודיו בקליפה הא אם היה השמן חם נאסר שחם לתוך חם צריך נטילת מקום ואי אפשר כאן לומר כן שהרי סך את כלו וכלו בכלל נטילה אלא נאסר הכל:

סכו בשמן של מעשר שני שהוא מותר לישראל בירושלים לא יעשנה דמים על בני חבורה כלומר שיהא בעל השמן אומר להם הרי חלק המגיעני בפסח זה שאנו אוכלין דינר והרי שנכנס שמן שלי בסיכתו שוה דינר ונמצא שפרעתי כל חלקי או חצי דינר ונמצא שפרעתי חצי חלקי שזו מכירה היא שפרעון חובו כמכירה הוא חשוב ואין לו בו אלא הנאת אכילה ומ"מ אם רצה ליתנו להם במתנה רשאי וכן אמרו לא יאמר אדם לחברו העלה לי מעשר זה בירושלים לחלק ר"ל שאתן לך בהעלאתך החצי או השליש או הרביע אלא מעלין ונותנין זה לזה מתנה של חנם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

במסכת פסח ראשון ביארנו שאסור לאכול גדי מקולס בחוצה לארץ שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ איזהו גדי מקולס ליאסר בכך כל שצלאו כלו כאחד אבל אם נחתך ממנו אבר אע"פ שצלה אותו אבר מצד אחר או נשלק ממנו אבר אע"פ שלא נחתך אלא שהניח קיתון של מים סמוך לשפוד שהפסח תחוב בו והכניס רגל הטלה בתוכו ושלקו שם אין זה גדי מקולס ומותר לאכלו בחוצה לארץ וכן בירושלים שמצותו בכך צריך שיזהר שלא יחתך ממנו אבר ואע"פ שהוא צולהו מצד אחר ושלא ישלק ממנו אבר ואם עשה כן הרי בטל מ"ע של אכילת הפסח ומ"מ אין בו כרת שלא נאמר כרת בפסח אלא במניעת שחיטתו אבל אכילתו אינה אלא מ"ע לבד וכן נראה שאין צולין אותו חתיכות חתיכות אף בשפוד אחד ומ"מ צריך לנקרו מחלבו ומגידיו ומן החוטין והקרומת שבו ואם לא עשה כן דנין אותו כדין המבואר במסכת חולין צ"ו ב' שהגידין קולף ואוכל עד שמגיע להן ומשליכן שאין בגידין בנותן טעם וכן בחוטין וקרומות האסורות משום חלב אבל לענין החלב כל שהוא שמן נאסר כלו אע"פ שהוא צלי מפני שהוא מפעפע ונבלע בכלו אבל בכחוש הואיל וצלי הוא קולף ואוכל עד שמגיע לסמוך לחלב כמו שיתבאר שם:

גדולי המחברים כתבו שצולין היו את הפסח כלו שלם עם גיד הנשה ושמנו של גיד ובשעת אכילה היה קולף עד שמגיע להם ושורפם עם שאר הנותר וגדולי המגיהים צווחים בה עליהם ומ"מ יש סעד לדבריהם ממה שאמרו למטה פ"ג א' העצמות והגידים והנותר והקשה הני גידין היכי דמי אי גידין הקשים לשדנהו כלומר הקרנים והטלפים אי גידים הרכים ליכלינהו כלומר דהא בשר נינהו אי דאייתור היינו נותר ומתרץ לה בהרבה פנים ואחד מהם לא נצרכה [אלא] לשמנו של גיד הנשה למכלינהו לא מצי דהא ישראל קדושים נהגו בו איסור משדינהו לא מצי דמדאורייתא שרי ובשר הוא ואינו יכול לחסרו דכלו שלם בעינן הילכך צולהו כאחת וקולף ואוכל עד שמגיע לו ומותיר ושורף:

מולייתא והוא העוף או הגדי שמלאו את חללו בבשר כתות אע"פ שאותו בשר שנתמלא בו העוף או הגדי לא נמלח כלל מותר בצלי ואין צריך לומר בעוף שלא נמלח שהרי צלי אינו צריך מליחה כלל אלא אף הבשר שבתוכו אינו צריך מליחה כלל ולא סוף דבר בשפיה ר"ל [בית] השחיטה שלו למטה לצד האש שהחום נכנס באותו בשר ומפליטו דרך בית השחיטה שלא בבליעת העוף אלא אף בשפיה למעלה כנגד אויר הבית שאע"פ שאותו בשר המלואים פולט את דמו והעוף בולע אף הוא חוזר ופולטו מכח האור והרי בשר המלואים עם העוף כחתיכה אחת עבה שצלאה שאינה צריכה מליחה ולדעת המצריך מליחה מועטת בצלי אף אתה מפרשה דוקא בשנמלחה מליחה הראויה לצלי שאין אתה מיקל בה יותר מן העוף עצמו שצריך מליחה מועטת אלא שלשיטתנו אין הצלי צריך מליחה כלל כמו שיתבאר במקומו:

ולענין בישול ר"ל שכבר נמלח העוף מליחה הראויה לקדרה ומלאו בבשר כתית שלא נמלח ובשלו בקדרה אסור העוף והתבשיל שהרי נפלט דמו ונכנס בעוף ואע"פ שהעוף חוזר ופולטו בקדרה הרי הוא נשאר שם וחוזר ובולע ונאסר הכל אא"כ בששים והוא הדין אם לא נמלח העוף אע"פ שבשר המלואים נמלח שהכל נאסר מצד העוף ואם נמלח הכל מותר אף לקדרה:

היה בשר המוליתא כתית של בני מעים מותר שאין בני מעים צריכים מליחה אפי' לקדרה וכמו שאמרו אין מחזיקין דם בבני מעים ומ"מ פרשו במקומו דוקא בהדורא דכנתא ר"ל דקים הסובבים את הכנתא והוא הנקרא אנטירי"ל וכן הקיבה ומעיה והכרכשא אבל הכרס ומה שבו יש בו משום דם שהרי במחט שנמצאת בעובי הכוסות תלו את הדבר בנמצא שם קורט דם ואין צריך לומר בריאה ובכל מה שבה שיש בה משום דם ואף אלו שאין בהם משום דם כתבו בתוספות דוקא בהם עצמם אבל שומן שבהם יש בו משום דם וצריך מליחה ואוסרין במוליאתא והכנתא עצמה צריכה מליחה ולא עוד אלא שבהלכות גדולות אוסרין אותה בקדרה לעולם מפני חוטים אדומים שבה אלא שנהגו בה היתר אחר מליחה וחתוך החוטים ושליפתם:

ולמדת שזה שהתירו במשנתנו לדעת האומר שבני מעיו נותן בתוכו לעשות כן אע"פ שהדם זב מן הכרס והריאה לבשר מתוך שהוא צלי היה מותר לעשות כן הא בקדרה היה אסור מצד הכרס והריאה שהרי אי אפשר להעמידה בשנמלחו מליחה הראויה לקדרה שלא היה דרכן בצלי למלוח מליחה המכשרת להוצאת הדם ויש לשאול ואף לצלי היאך הותר לכתחלה אחר שהכבד לשם והרי אמרו כבדא עילוי בשרא בדיעבד כשר הא לכתחלה לא ומפני שהכבד מתוך שדמיו מרובין שוהא לפלוט ופולט אף לאחר שכלתה פליטת הבשר ויש לתרץ שבני חבורה זריזים הן ומסירים את הכבד תכף שגמרה פליטת הבשר או שמא פי קנה היה חוץ לטלה והכל נפלט דרך שם:

מלא את הכרכשא או שאר המעים שאין מחזיקין בהם דם מבשר שאינו מלוח אסור שאע"פ שאין מחזיקין בה דם מ"מ פולטים הם כמו שביארנו במקומו:

וגדולי המחברים כתבו בקצת דברים אלו דברים שלא נתבררו לנו והוא שהם כתבו עופות שהניחם שלמים ומלא חללן בשר וביצים ובשלם אסורות שהרי הדם יוצא לתוכם ואע"פ שמלחם יפה יפה ר"ל העופות ואפי' היה הבשר שבתוכו מבושל או שלוק או צלוי זהו לשונם ונראים הדברים במבשל כהלכתו ר"ל במליחה שאלו בלא מליחה היה להם לומר אפי' לא היה הבשר נמלח ועוד שהרי דומיא דצלי נאמרו שאינו צריך מליחה וא"כ למה נאסר אלא שיש דוחקים לפרש שהם סוברים שאף הצלי צריך מליחה מועטת כמו שבארנו לדעת קצת במסכת חולין ופירוש הדברים אפי' היה מבשל או שלוק או צלי בלא מליחה ורבותא אשמעינן שאע"פ שיצא רוב הדם בבישול הואיל ומ"מ לא יצא כלו או שאם פלט חזר ובלע הרי זה אוסר אלא מקשה לפרש שלצלי מיהא אף לדעת המצריך בו מליחה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד ודאי כבר יצא כל הדם בכח האור וא"כ אף בנמלח כן ולמה נאסר ולקצת חכמי בדירש ראיתי שנדחקו לפרש דבריהם שהיו סוברים שאסור לבשל עוף שלם אף במליחה כמו שביארנו לדעת קצת בשני של חולין במה שאמרו שם הואיל וצולהו כלו כאחד ולא אמרו הואיל ומבשלו כאחד ובאו ללמד שאע"פ שנמלח העוף כשבשלו שלם נאסר משום הדם וכן שאסרו כל בשר המלואים שבתוכו אע"פ שנמלח וזהו שאמרו שהרי הדם יוצא לתוכם כלומר דם העוף לתוך הבשר והביצים וזה לדעתי שאמרו אח"כ בני מעין שמלאן על דרך זה בבשר צלוי או שלוק או שמלאן בביצים ושלקן או צלאן הרי אלו מותרין שאין מחזיקין דם בבני מעים כלומר ואין לחוש מדם המעים שיבא ויבליע את בשר המלואים אלמא שמחשש העוף והמעים הם באים ולא מחשש הבשר הפנימי שאם כן מה מקום למה שכתבו שמלאן בביצים והרי ביצים אין פולטים דם ועוד שאם תעמידנה בשבשר המלואים אינו נמלח אף המעים נאסרו שלא אמרו שאין מחזיקין בהם דם אלא שלא לפלוט אבל לענין בליעה ודאי בולעים הם כמו שביארנו ואע"פ שבפרק כל הבשר כתבנו שיש מתירין למלחן עם בשר אחר ואין צורך למלחן בפני עצמן ואין חוששין לומר הואיל ואין טרודים לפלוט הרי הם בולעים מדם הנפלט מן הבשר שאין הדם נבלע בהם אלא מישרק שריק כלומר שהדם נשרק מהם ר"ל נשמט ונופל משם ואינו נבלע בהם לא נאמר אלא במליחה זה על זה או זה אצל זה שאין הדם מוכרח להתעכב בו אבל בשמלאם בבשר שלא נמלח על כל פנים הדם הנפלט מן הבשר נבלע בהם ולצלי מיהא לא היה בו לחוש שאף מה שבולע האור מפליטו כך נראה לי לישב דבריהם של גדולי המחברים אע"פ שאין לשון הסוגיא מוכיח כן שהרי הסוגיא מוכחת שלא באו בזו אלא מחשש הבשר הכנוס לתוכו שיהא מפליט דם והעוף בולע אלא שנדחקנו בה לישב את דבריהם ואף למה שטרחנו בעופות מיהא היה להם להזכיר שבנקיבת הורידין מיהא אינו אוסר אלא שקצרו בה יותר מדאי: