מאירי על פסחים קמו

זה שביארנו במשנתנו שהפסח ששחטו ונודע אחר שחיטה שמשכו הבעלים ידיהם הימנו או שמתו או נטמאו שהזבח פסול צריך שתדע שבנטמאו מיהא הדבר פשוט שכל שנטמאו הבעלים הואיל ולא הקריבו קרבן פסח וחיובו רבוץ עליהם אלא שנדחין לפסח שני סתמו לשמו הוא עומד והרי הוא פסח שנשחט בפסול אבל משכו הבעלים ידיהם הימנו ונמנו באחר או שמתו שאין חיוב פסח רבוץ עליהם יש לדון שאין הזבח פסול שהרי סתמו לשלמים וכל ששחט אחרים לשם פסח כשר אלא שלא עלו לבעלים אלא שיראה מן הסוגיא שהוא פסול מתורת שלמים שנשחטו אחר התמיד ועבר על עשה של עליה השלם כמו שהתבאר ולמדנו שעשה של השלמה אם עבר עליו פסל הזבח ואי אפשר לתרץ שמאחר שנשחט בזמנו סתמו כאלו הזכיר בו בפירוש שלשם פסח נשחט שהרי אף זבח אחר שנשחט לשם פסח אפילו לאחר חצות כשר אלא שלא עלה לבעלים לחובתו ומ"מ לפי ענין הסוגיא לא ישרף מיד עד שתעובר צורתו ר"ל שתעובר צורת הבשר ממנו שאין פסול שהוזכר בו פסול שבגופו אלא פסול שבדבר אחר ושנינו זה הכלל כל שפיסולו בגופו כלומר כגון פגול ונותר וטמא ר"ל שנטמא הבשר והוא הדין למתו בעליו או נטמאו בעליו קודם זריקת הדם או משכו ידיהם קודם שחיטה שנמצא נשחט שלא למנויים ישרף מיד וכל שכן אם נשחט אחר שנודעה מיתת הבעלים או משיכת ידיהם הימנו אע"פ שמתו או נטמאו קודם זריקת הדם אבל אם פיסולו מחמת דבר אחר כגון בדם ר"ל שנשפך הדם או בבעלים ר"ל שמתו בעליו או נטמאו אחר זריקת הדם שהפסח כשר אלא שאין לו אוכלים לא ישרף עד שתעובר צורתו וגדולי המחברים כתבו שאפילו נטמאו הבעלים או מתו או משכו ידיהם לא ישרף עד שתעובר צורתו ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה אלא שאין הסוגיא מוכחת כדבריהם:

זה שביארנו שהקרבן שהופרש לשם פסח שאינו ראוי לקרבן הפסח סתמו לשלמים לא סוף דבר בשלא נראה לפסח מעולם כגון שמתו בעלים או שאבד קודם חצות שלא הוקבע לפסח אלא אפילו אחר חצות שנראה לפסח ואח"כ נדחה שמ"מ בעלי חיים אע"פ שנדחו אינם נדחים שלא לחזור ולראות אלא חוזרין הם ונראים וזהו שאמרו אין בעלי חיים נדחין כמו שביארנו בראשון של קדושין ובששי של יומא:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שלישי בעזרת הצור:

כיצד צולין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבה הוא לבאר ענין צליית הפסח ואכילתו והחלק השלישי לבאר ענין טומאה שאירעה בקרבן וייעדנו ששני אלה החלקים יתבארו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר ענין צלייתו שיהא נזהר בו שלא יהא צד בשול בצלייתו השני כשאירעה טומאה בקרבן הפסח כיצד דנין בו' ולבאר שכל ברוב הצבור או הכהנים טמאים הפסח בא בטומאה ונאכל ועל איזה צד הציץ מרצה בו אף בטומאת הבשר אם בטומאת הגוף ליחיד השלישי בענין שריפתו כשנטמא הרביעי בענין איזה בשר שבו ראוי לאכילה עד שיהא ראוי לימנות עליו וכן לבאר דין שבירת עצם שבו ויציאתו חוץ ממקום מחיצתו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כיצד צולין את הפסח שפוד של רמון תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר כמין בשול הוא זה אלא תולין חוצה לו אמר הר"ם מה שבחרו עץ של רמון הוא לפי שאין יוצאין ממנו מים כשיחם כדי שלא יהא בשל מבושל במים והלכה כר' עקיבא אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלא אמר ר' צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח באסכלה נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסלת יקמוץ את מקומו אסור לצלות בשפוד של ברזל לפי שהוא מתחמם וצולה הבשר ואנו צריכין לצלותו בחמימות האש בלי אמצעות כמו שאמר השם ית' צלי אש ולא צלי דבר אחר ולזו המשנה שעור והוא כך ולא באסכלא ואם אסכלא מנוקבת היא כשרה אמר ר' צדוק וכו' וכן כשישוב מלחלוחיתו על הסלת כאשר זכר יסיר אותו כי אסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר מעצמו קשה אבל מה שיזוב הרי הוא כמרק והלכה כר' צדוק סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם חי ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על חבורה שאין פודין מעשר שני בירושלם כבר קדם לך כי מותר לסוך הפסח במשקין ובמי פירות וההלכה כולה מפורשת: