מאירי על פסחים קמה

כל המקלקלים בשבת פטורין אם מן הכרת והסקילה במזיד אם מן הקרבן בשוגג ואפילו חובל ומבעיר בכלל זה אא"כ הוא מכוין במקצת לתקון ומתקן לפי דרכו כגון מבעיר וצריך לאפרו וכל שכן אם צריך להתחמם או חובל וצריך לדם לצורך כלבו וכל שכן אם צריך לבשר כמו שביארנו במסכת שבת פרק אורג אחר שכן שחטו שלא לאוכליו בשבת שביארנו שהוא חייב והדין כן שאע"פ שלא הכשירה שחיטתו לאכילה מ"מ הכשירתו לענין הקרבה שאע"פ שפסול להקריבו לכתחלה מ"מ אם עלה לא ירד שהרי פיסולו בא לו בעזרה ושמא תאמר תינח שחטו שלא לאוכליו שפיסולו בקודש הא מ"מ שחטו בעל מום או טרפה שאם עלו ירדו אפילו במומין הקלים כגון דוקין שבעין אף על פי שבעוף כשרים לכתחלה מה תקן עד שנחייבהו מצד התקון תדע שאף זה יש בו תיקון והוא שמטהרו מידי נבלה בשחיטתו ואינה מטמאה:

השוחט קדשים [בשבת] בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות אחת משום שוחט בשבת ואחת משום שוחט חוץ ואחת משום שוחט לעבודה זרה ופרשוה במקומה דוקא בחטאת העוף וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שנמצאו שלשתם באים כאחד הא בבהמה לא שהרי מששחט מעט לשם עבודה זרה אסרה ואינו חייב משום שחיטת חוץ עד שישחוט שנים או רובן ונמצא כשגמר השחיטה שכבר נאסרה הבהמה לקרבן ולא חל עליה חיוב שחוטי חוץ ואם תפרשה בקרבן בהמה אתה צריך לפרשה באומר בגמר שחיטה הוא עובדה שמא תאמר ובזו מיהא מה תקן בשחיטתו שנחייבהו מצד התקון והרי בזו אם עלתה תרד ואי אפשר לומר שטיהרה מידי נבלה שהרי מצד עצמה מטמאה כנבלה משום תקרובת ע"ז במגע ובמשא מדברי סופרים מ"מ תקן להוציאה מכלל אבר מן החי להכשירה לבני נח או אף לישראל יש בזה תקון שאבר מן החי טומאתו ואיסורו באבר כל שהוא ונבלה דוקא בכזית ושמא תאמר אחר שהשחיטה מתקנת כל כך מהו שאמרו במסכת חולין ח' א' סכין של עבודה זרה מותר לשחוט בה מפני שהוא מקלקל בזו אין הענין אלא משום איסור הנאה מעבודה זרה וכל שיש בו קלקול בהמתו אין בו הנאה אבל בענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ובתקון כל שהוא נתחייב:

כבר ביארנו בכמה מקומות שכל חטאת שמתו בעליה או שנתכפרו באחרת תמות וכל שבחטאת מתה באשם תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה נדבה ר"ל נדבת צבור עולה לקיץ המזבח ועורות לכהנים אבל לא עולה שלו להיותו טעון סמיכה והבאת נסכים משלו אלא נדבת צבור שאין בה סמיכה ונסכיה באים משל צבור ואם משניתק לרעיה ר"ל שהשליכו באפר לרעות הקריבו הוא עולה ר"ל שלא המתין עד שתומם אלא הקריבה הוא לשם עולה כשר הואיל ומ"מ לכך הוא עומד ולא סוף דבר בהקריבו להדיא לשם עולה שנעקר בכך שם אשם ממנה אלא אפילו בסתם כשר לשם עולה שסתמו עומד לכך ואינו צריך עקירה ואין בהכשר זה חלוק בין שהקריבו לשם עולת צבור בין לשם עולה שלו אלא שאינו עולה לתורת חובה אלא לעולת נדבה ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא יניחנה עד שתסתאב ותמכר ואם לא נתקו עדין לרעיה אף בדיעבד פסול גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כלומר שאם תתירהו בזו יבא פעם אחרת לומר שאף בלא נתכפרו באחרת שסתמו לאשם יקריבוהו לשם עולה ונמצאו משנים זבח בזבח אחר וכל שראוי למה שהופרש לו תחלה אין יכול לשנותו לאחר וגדולי המחברים כתבוה בשהקריבוה לשם עולה ולא נתברר לי מדבריהם מה דינה בסתם והסוגיא מוכחת שאף בסתם כן כמו שביארנו: