מאירי על פסחים יב

כבר ביארנו שמן התורה עיקר הענין בחמץ הוא שיוציא חמץ הידוע לו מביתו ויבערנו ולשון תשביתו פירושו ביעור והשבתה מן העולם והוא שאמרו חכמים לר' יהודה שהיה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו אלמא השבתה ביעור הוא ומה שאמרו מדאוריתא בבטול בעלמא סגי ליה הוא שכל שבטלו הרי אינו שלו ואף בחמץ הידוע דיו בבטול שהרי הופקע בכך מתורת חמץ שלו הוא שאמרו בסוגיא זו וליבטלה כי משכח לה הא כל שהוא שלו כגון שלא ביטלו צריך ביעור מן התורה אלא שמן התורה אינו צריך לחזר אחר אותו שאינו ידוע כלל ומדברי סופרים לבער את הידוע ושלא לפטור את עצמו בבטול ולחפש אחר אותו שאינו ידוע כדי לבער את הכל ואעפ"כ הזקיקוהו חכמים לבטל אחר הבדיקה כל שלא מצא ויצניע את שמצא כדי לאכול ממנו הצריך לו ויבער את הנשאר למחר:

ושאלו בה בגמ' מאיזה טעם הצריכוהו בבטול אחר שבדק יפה יפה שאם מפני הפירורין ר"ל שאין בהם כזית שאינן נמצאות בבדיקה כל כך פירורין לא חשיבי ומופקרים הם מן הסתם ואם מפני שהוא מחשיבם שהרי כשנועל ביתו דעתו בנעילה זו כדי לשמור כל מה שבתוך הבית שהפירורין בכלל ומאחר שנכללו בשמירתו אע"פ שאין עיקר שמירתו עליהן מ"מ שמירה שלא מדעת שמירה היא להחשיב את הדבר לדונו כממון שלו אין זה כלום שהרי סופי תאנים שנשארו בהם תאנים אחר זמן לקיטת התאנים שלא נתבשלו בשעת לקיטת התאנים ואינן חשובות בעיני הבעלים אע"פ שמ"מ משמר שדהו מפני הענבים שבו שעדיין לא הגיע עת הבציר הואיל ואין שמירתו בפרט מצד אותם התאנים אין שמירתו נקראת שמירה אצל התאנים והדבר תלוי בהם בקפידת בעל הבית שאם בעל הבית מקפיד עליהם מצד עצמם אסורות משום גזל וחייבות במעשר כמו שאמרו כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר ואם אין בעל הבית מקפיד עליהם מצד עצמם אע"פ שנועל פרדסו ושומר כל מה שבתוכו מותרים משום גזל ופטורים מן המעשר וא"כ אף פירורין אלו אינן בכלל שמירה ומופקרים הם מאליהם:

ותירץ בה גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילויה כך היא הגירסא בקצת הספרים ופירשו בה ודעתיה עילוה לכשימצאנה למחר לאחר זמן איסורה לאכלה מתוך יפיה שאם משום בל יראה אין בל יראה ביום ארבעה עשר אלא שמא יתן דעתו לאכלה ועכ"פ אתה צריך לפרשה במזיד שאם בשוגג הרי אף בביטול כן אלא במזיד וזה שתפש לשון יפיפיה שמא מתוך יפיה יבא לידי כך הא משבטל אין לחוש לכך ולא שהבטול יקל איסור אכילתו חלילה וחס אלא שמאחר שביטלו כבר שמהו עפר והמאיסו על עצמו ויש שואלין בה וכי ברשיעי עסקינן ואם תפרש ודעתיה עילוה להנאתה אף זה איסור גמור הוא ואף בארבעה עשר משש שעות ולמעלה ועוד לדעת זה היאך שאל בה וליבטלה כי משכח לה והרי אתה חושש עליו שיאכלנה או שיהנה בה ומתוך כך מפרשים בה לגירסא זו שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ביום טוב שיש בו איסור בל יראה ובשעת מציאה הוא חס על יפיה ונותן לב להשהותה מעט עד שיתישב דעתו עליה להכריח טבעו מצד המצוה ובאותו שהות עובר משום בל יראה ובל ימצא אבל כשאינה יפה ודאי יבערנה תכף לראייתה בלא שום שהות בעולם אבל מתוך יפיה תמה עליה ונותן לב אם יש צד היתר בשהייתה ולפיכך צריך בטול ומכיון שבטלה אינו עובר עוד בשהייתה ולא עוד אלא שמאחר שעשאה לעצמו כעפר כל חמץ מאוס אצלו ואין לחוש לנתינת לב עליה אף לשהייה מועטת ותקנתא לרשיעי אין כאן שהרי אין חושדין אותו אלא לנתינת לב עד שיתישב דעתו על המצוה ולא נשארה קושיא אלא שמן התימה היאך מוצא גלוסקא יפיפיה אחר שבדק יפה יפה וא"כ תקנתא לרשיעי הוא שכל הנותן לב לבדוק יפה אינו מניח גלוסקא יפיפיה ומ"מ אפשר שמצאה במקום שלא הוזקק לבדוק בו כגון במקום שאין מכניסין בו חמץ שמתוך יפיה הוצנעה במקום שאין הרגל מצוי לשם אלא שמ"מ קשה יפרש אף בזו ועוד היאך שאל וליבטלה כי משכח לה והרי אתה חושש שישהנה עד שיתישב דעתו והיאך יבטלנה:

ומתוך כך נראה לי לפרש לגירסא זו ודעתיה עילוה בשמירתה כלומר שהיא חשובה ויוצאה מכלל פירורין ונעשה שימור שלה מצד עצמה ומתוך שכבר בדק ושאין לבו עליה כלל הוא מתרשל בביעורה ועד שהוא מתרשל בביעורה עומד בה באיסור חכמים ביום ארבעה עשר או בבל יראה ובל ימצא ביום טוב ועל זה שאל וניבטלה כי משכח לה ותירץ בה שמא לא ימצאנה עד לאחר האיסור ואח"כ שאל על כלל הביטול למה לא תקנוהו למחר בארבע שעות או בחמשה ותירץ מה שתירץ או שמא אמר ודעתיה עילוה לאחר הפסח ועד שהוא מהרהר בכך עומד באיסור חכמים בארבעה עשר או בבל יראה ביום טוב ומ"מ עקר הגירסא דדעתיה עילוה ופירוש הדברים שאין חוששין לשמא לא בדק יפה יפה אלא כך הוא ענין הדברים שמא ימצא אחר האיסור וביום טוב שיש בו דין בל יראה גלוסקא יפה שמתוך יפיה היה דעתו עליה מאתמול קודם בדיקת הלילה לאכלה בלילה או למחרתו בשעת סעודה אחרונה של חמץ והצניעה במקום שאין מכניסין בו חמץ כדי להיות שמורה לו שלא לערבה עם החמץ הנמצא בלילה ונמצא שבלילה לא מצא אותה ואף הוא שכחה ולא אכלה וכשימצאנה יתרשל בהוצאתה מביתו או שמא לא יהא סמוך לה אלא שנזכר עליו והזכירה הוא קודם מציאה ויתרשל מהוצאתה ובאותו שהות הוא עובר עליה ומתוך כך הצריכו בבטול אחר בדיקה ושמא תאמר יבטלנה לכשימצאנה או לכשיזכור שהרי אף ממקומו יכול לבטל ואין כאן התרשלות ותירץ לו שמכיון שהגיע זמן איסורו אין בידו לבטלו ששני דברים הם שאינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו בור ברשות הרבים שאע"פ שאינו ברשותו למכור את מימיו ולמחות ביד מי שירצה לשאוב מהם קראתו תורה בעל הבור כדי לחייבו על נזקיו וכן חמץ משש שעות ולמעלה שהוא אסור לו בהנאה והרי הוא כחמץ של אחרים ולא היה ראוי לחייבו אלא שהכתוב הטיל חיוב ביעורו עליו ומאחר שמ"מ אינו ברשותו אין בידו עוד לבטלו: