מאירי על פסחים יג

ואח"כ שאל על כלל הביטול אחר שא"א לעשות לפי מה שאמרת משעבר זמן האיסור ובכלל זה אף מתחלת שבע ולמעלה יבטלנו בשעה ששית ולמה תקנוהו בלילה ותירץ לו שאף בשעה ששית הואיל וזמן איסור סופרים הוא אף בהנאה אין בידו לבטלו שהרי גדולה מזו אמרו שהמקדש בחמץ מתחלת שש שעות ולמעלה אפי' בחטים של הרים שהם יבשים ואין שריית מים שבהם מביאתם לידי חמוץ כל כך שיבאו בו לידי בקוע אלא כעין חמץ ומדברי סופרים ונמצא חמץ דרבנן בשעות דרבנן אין חוששין לקדושיו שהרי מ"מ באיסורי הנאה קדש והואיל והדבר אסור בהנאה אע"פ שאיסור הנאתו מדברי סופרים אין קדושיו כלום ואינה צריכה גט שכל שנאסר לה איזה דבר בהנאה אסרו מי שאסרו אינו ממון והרי אף אם היא עצמה אסרה על עצמה איזה דבר בהנאה וקדשוה בו אינה מקודשת כמו שביארנו בקצת מקומות על מעשה שאירע לפנינו:

ויש מפרשים דברי רב גידל מסוף שש ולמעלה ומפרשים שבשעה ששית חוששין לקדושיו אף בחמץ של תורה משום לעז הואיל והכל עסוקין בביעורו ואינן בדלין מעסקיו עדיין והביאוה ממה שאמרו עליה בתחלת פרק שני לא צריכה לשעות דרבנן ולפירוש זה אינה אלא שעה אחת דהיינו שעה ששית אלא שעות דרבנן הם כל אותם שעד הלילה ולדעת ר' שמעון דקאמר דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו ולפיכך קורא אותם שעות דרבנן שאף לר' שמעון אסור בהנאה משש שעות ולמעלה מדברי סופרים כמו שיתבאר ומ"מ לשיטתנו אף שעה ששית בכלל זה ומה שאמר שעות דרבנן על שם כולן וכן הדברים נראין ומ"מ אין ללמוד הימנה שלא להצריך גט למקדש בעדים פסולים שפיסולם מדברי סופרים שכל שאנו אומרים כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש היכא דאתמר אתמר והרי שניות מדברי סופרים צריכות גט וכן כמה כיוצא באלו כמו שמצינו בהלכות זקן ממרא אלא שבזו כל שאסור בהנאה אפי' מדברי סופרים הרי הוא כמי שאינו ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בפסולים מדברי סופרים שאינה מקודשת ואין נראה כן:

ונשוב לדברינו והוא ששאל ליבטלה בארבע כלומר שיתקנו את הביטול בארבע או בחמש ותירץ בה שמאחר שאינו לא זמן איסור ולא זמן ביעור שמא יפשע ולא יבטל:

ומאחר שכתבנו שאחר זמן האיסור אין בידו לבטלה למדת במה שאמרו היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו שמבטלו בלבו אף ביום טוב ויום טוב ודאי הרי הגיע זמן איסורו פירושו בשיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ ומבטלה ממקומו קודם שתחמיץ הא לאחר שהחמיצה אינו יכול לבטלה:

מה שכתבנו במקדש בחמץ משש שעות ולמעלה יש חולקין בדבר לומר שאין הלכה כן מפני שרב גידל אמרה בשם רב ורב סבר לה כר' יהודה דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלאו ומשנאסר באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים והם פוסקים כר' שמעון שאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלא כלום אלא שיש עליו מצות עשה של השבתה שהוא צריך לבערו ואין זה איסור אכילה שאף האכילה השבתה היא ואין זה כלום שאף לדעת הפוסקים כר' שמעון מ"מ איסור אכילה עליו אע"פ שאינה בלאו ואכילה ודאי אינה בכלל השבתה והרי אף דרך שריפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כל שכן באכילה אלא ודאי אף לר' שמעון אסור באכילה וכל שאסור באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים ומ"מ גדולי המחברים פוסקים בלפני זמנו בלאו כמו שיתבאר:

זה שביארנו בחטי קרדניאתא שאין חוששין לקדושיו פירושו שלא נתבקעו שאם נתבקעו מה בין חטי קורדניאתא לחטי אחריני אלא שלא נתבקעו וא"כ קשה לפרש שהרי בשעורים בענין לתיתה אמרו לא נתבקעו מותרות אלא שפירשו הגאונים שהשעורים רכים ואגב רכות שלהם הם מתבקעים במהרה וכל שלא נתבקעו אומרים שלא נכנסו המים בגופם כל כך מפני שהם עגולים ואין בהם אותו סדק הנמצא בחטים ולא נתחמצו אבל חטים חזקים הם ואינם מתבקעים בנקל ואע"פ שאין מתבקעים המים נכנסים דרך הסדק ומתחמצין בלא בקוע וכן כתבוה ראשוני הגאונים ומ"מ גדולי המחברים כתבו בפרק שני בענין לתיתה שהחטים והשעורים שוים הם וכל שנמצא בתבשיל אף בחטים אין אוסרים אלא בבקוע ונראה לדעתם שלא נאמר דין בקוע אלא בלתיתה ובתבשיל בלתיתה מתוך חוזק השטיפה ובתבשיל מתוך החמימות שהבקוע מצוי בכך וכל שלא נתבקעו אינו כלום אבל כל שנפלו עליהם מים ונשתהו שם הרבה החמוץ מצוי בהם אף בלא בקוע אף בחטים וי"מ שמועה זו בנתבקעו אלא שסבורים שהחטים החזקים אף הבקוע אינו עושהו חמץ גמור אלא נוקשה וראשון עקר:

כבר ביארנו במשנה שזו שאמרו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה פירושו אף בחמץ הידוע ומ"מ טעם הדבר נחלקו בו המפרשים והוא שגדולי הרבנים פירשוה מדכתיב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב היא ואף אונקלוס תרגם תבטלון ומקשים עליהם ממה שאמר ר' עקיבא אך ביום הראשון תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וא"כ על כל פנים ראשון דמעיקרא קאמר ולא ראשון דחג אלמא השבתה ביעור היא ומ"מ אנו כבר פירשנו שלשון השבתה משמשת לשניהם כמו שפירשנו במשנה שכונה ראשונה של תורה הוא בביעור אלא מאחר שהוציאה בלשון השבתה שהוא לשון משותף משמע דאחר בטול אינו עובר ומ"מ בספרי משמע שאין הבטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא מלשון לך והוא שאמרו שם לא יראה לך שאור בטל בלבך כלומר ושוב לא יהא שלך:

בטול זה שכתבנו צריך שיאמר כל חמיר וכל חמיע שהרי חמץ ושאור שני דברים הם ואין האחד בטל בשמו של חברו וכן צריך שיאמר דברשותי שאלו יאמר בביתא הדין אין שאר הגבולים בכלל וכן צריך בביטול של לילה לומר דלא ידענא ביה שהרי אינו מבטל את כלו שצריך הוא לשייר למחר ונמצא נוסח של לילה כל חמיר וכל חמיע דברשותי דלא ידענא ביה לבטיל וליהוי כעפרא:

וביטול זה מקצת חכמי צרפת מפרשים בו שהוא ענין הפקר שהרי כל עצמו אינו צריך אלא שלא להיות החמץ נידון כשלו וכ"ש אם מפקירו בהדיא שדיו בכך ואע"פ שבעלמא אין הפקר בלשון בטול ואין הביטול עושה את הדברים הפקר ר"ל שמי שאמר הרי אני מבטל דבר זה ועשהו כעפר אינו הפקר בחמץ מיהא מתוך שמן הדין אינו שלו אלא שהתורה קנסתו על שעבר ומחזיק בו כשלו כל שמגלה בדעתו שאינו מחזיק בו בתורת חזקה ושהוא עושהו כעפר שאינו נחשב לכלום הרי הוא כהפקר ואע"פ שאמרו אין הפקר בפחות משלשה בהפקר כזה שהוא נעשה שלא לעמוד באיסור דעת רבים חלה עליו ואינו צריך שלשה וכמו שאמרו בראשון של שבת בגגית נר וקדרה לבית שמאי שסוברים שאדם חייב בשביתת כלים דמפקר להו ור"ל בינו לבין עצמו ומה שהוציאוהו בלשון בטול ולא נשמט התנא להזכירו בשום מקום בלשון הפקר הוא לדעתי שאינו הפקר גמור שהרי דעתו שלא לזכות בו שום ישראל שאם כן אף הזוכה חייב בזכייתו ויש שואלין על זה א"כ היאך אמרו בתלמוד המערב המפקיר חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח והרי כל אדם מפקירו ומ"מ יש לפרשו שהיא שנויה מקודם דבריו של רב יהודה ומ"מ י"מ בבטול זה שאינו הפקר אלא כאדם שמבטלו ומוציאו מתורת אוכל דכיון שמן הדין אינו שלו שהרי איסור הנאה היא ואינו כלום אלא שהכתוב עשאו כשלו כל שהורה שהמאיסו לעצמו והוציאו מתורת אוכל אינו עובר עליו:

תקנו הגאונים לחזור ולבטל למחר אחר סעודה ואומר בו כל חמירא דברשותי שהרי אין הדבר תלוי עוד בידיעה שאינו צריך לשייר כלום אלא שמבער את הידוע ומבטל את שאינו ידוע וכן הסכימו להקל לבטל על ידי שליח ששלוחו של אדם כמותו ולא עוד אלא שכל שהרשהו לבדוק הרי הוא מורשה מן הסתם לבטל שודאי על כל המצוה הרשהו ויש שכתבו כן אף מן הסתם שאין ספק שכל ישראל נוח לו בכך:

לפי דרכך למדת מכל מה שכתבנו שיום י"ד אין בו דין בל יראה ובל ימצא אלא שהוא באיסור אכילה מן התורה ובאיסור הנאה מדברי סופרים ויש חולקים לומר שמזמן איסורו ואילך יש בו לאו בל יראה ובל ימצא וסוברים שכך הוא דעת גדולי המחברים ואינו כך שאף הם לא כונו בה אלא לעבור בה ביום טוב:

מי שמצא בפסח פת מעופשת ולא הכיר בו אם חמץ אם מצה אם רבו ימי הפסח עד שאפשר לפת של מצה להתעפש עפוש זה מן הסתם מצה הוא ואע"פ שנשתמשו בתיבה זו כל השנה בחמץ יותר מבמצה מ"מ מן הסתם כבר נבדק החמץ ונתבער וזו מצה היא ואם לא רבו ימי מצה עד שא"א למצה של שנה זו להתעפש כל כך או שהיה עפושה מוכיח שהוא עפוש ישן ומקודם הפסח דנין אותו בחמץ אפי' היו משתמשים במקום זה במצה יותר הואיל ומ"מ משתמשין בו בחמץ שהרי רוב בני אדם כל השנה מן הסתם חמץ הם אוכלים ויש להחמיר ולדון בחמץ שמא ממקום אחר בא ומ"מ כל שרבו ימי מצה אלא שהעיפוש מוכיח שהוא עפוש ישן אם יש שם שום הוכחה שלסבה נתעפש כל כך כגון שהיו אופים בכל יום לחם חם ומניחין עליו תולין בכך וכן כל כיוצא בזה הא למדת שכל שיש לתלות תולין:

מעות שנמצאו בתחום ירושלם במקום שסוחרי בהמה עומדים שם חוששין עליהם שהם מעשר שני ולא סוף דבר בשעת הרגל שהכל מביאין מעות מעשר שני לשם אלא אף בשאר ימות השנה שבשעת הרגל כשהיו הכל מביאין מעשרותיהם לשם ומוציאין אותו כל שבעת ימי החג לא היו מוציאין את כלו ולא היו רוצים לשהות לשם עד שישלימו להוציאם לשם אלא שהיו מפקידים אותם לאושפיזיהם שיקחו להם מהם בהמות כשיזדמן להם בחול לצורך רגל הבא ורוב לוקחים ממעות מעשר שני לוקחים ומתוך כך במעות שנמצאו חוששין שמא מיד הקונים נפלו ואע"פ שאפשר שמיד הסוחרים נפלו והרי כשלקחו כבר נתחללו המעות וחלה הקדושה על הבהמה או על הדברים הנקחים מ"מ ספק הוא ודנין בו להחמיר וחכמי התוספות שאלו בה והרי יש כאן מיהא מיעוט לוקחים במעות חולין ומחצה מוכרים שנתחללו המעות שבידם והיה לנו לומר סמוך מיעוט של לוקחים במעות חולין למחצה של מוכרים ונמצאו מעות מעשר מיעוט ומתוך כך העמידוה בנמצאו צרורים שמן הסתם מן הלוקחים שהן פקדון בידם נפלו וגדולי הדורות שלפנינו תירצו בה שלא אמרו סמוך מיעוטא אלא לר' מאיר שחושש למיעוט אבל לדעת רבנן הרי המיעוט כמי שאינו וכמו שאמרו ביבמות פרק האשה בתרא קי"ט א' רוב נשים יולדות ומיעוט מפילות וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות ונמצאו זכרים מיעוטא והעמידוה שם לדעת ר' מאיר ומ"מ ברביעי של חולין ע"ז ב' אמרו רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט דבר שאינו קדוש ומאי ניהו נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא וודאי אף לדעת חכמים נאמרה ואפשר שבזו מפני שמחצה נקבות ומיעוט של נדמה אחד הוא שהכל הוא דבר שאינו קדוש בבכורה ונמצא מיעוט בקדוש ורוב בשאינו קדוש:

נמצאו מעות אלו בהר הבית סתמן חולין ואפי' בשעת הרגל שאין אדם נכנס שם במקלו ובאפונדתו ובמעותיו ורוב מעות הנמצאים שם של לשכה הם וכבר חללום הגזברים על הבהמות שלקחו מהם שחזקה עליהם שלא הוציאו המעות עד שלקחו הבהמה וחללו את המעות עליה ונמצא כשהוציאום חולין הם והוא שאמרו בתלמוד המערב של שקלים חזקה על כהן שאינו מוציא מעות מן הלשכה עד שיהיו מחוללים על הבהמה מפני חשש נפילה ואת"ל שמישראל המביאים שקליהם הם הרי אינם קדושים עד שיהיו בלשכה:

נמצאו בירושלם במקום שאין סוחרי בהמה עומדים לשם בשעת הרגל הכל מעשר ואע"פ שמעות שמשתמשין בה בכל השנה של חולין אין הולכין אחר רוב של כל השנה ששווקי ירושלם עשויות הן להתכבד בכל יום ואם היו של שאר ימות השנה כבר נמצאו בשעת הכבוד אבל בשאר ימות השנה הכל חולין:

נמצאו בתיבה שכבר נשתמש בה בחולין ובמעשר שני יראה מסוגיא זו שהולכין אחר אחרון ולא אחר הרוב ומ"מ אם נשתמשו בה ציבורין ציבורין כלומר ציבור בזוית זה וציבור בזוית זה כלומר בזמן אחד ואין באחד מהם רוב תשמיש הולכין אחר הרוב וכן אם נשתמש בה בזה אחר זה ואינו זכור איזה היה אחרון וכן אף בנשתמש בו זה אחר זה ושהוא זכור איזה אחרון כל שנמצאו בגומא ואין הכרח לומר כלך אצל אחרון שהרי אפשר שנשארו מן הראשונים באותה גומא בכל אלו הולכין אחר הרוב אם נשתמשו בה ברוב מעשר מעשר ואם ברוב חולין חולין וגדולי המחברים פסקו בו במחצה על מחצה שהוא חולין:

הבודק צריך שיברך וכבר ביארנו שאע"פ שמן התורה אם בטלו אינו עובר עליו מ"מ עקר הכונה הוא בביעור החמץ והשבתתו מן העולם ומאחר שהבדיקה על דעת ביעור היא נעשית הרי היא תחלת מצות הביעור ומתוך כך מברכין על הביעור ולא על הבטול וכן לא על הבדיקה שהבדיקה עצמה צורך ביעור הוא ועל העיקר מברכין ואע"פ שאינו חייב לבערו עד למחר מ"מ מצות הביעור חלה כל היום ומאחר שחל זמן המצוה יכול לברך עליה הא אם בדק קודם י"ג אין כאן חיוב ברכה וכן בבודק לאחר י"ד ויש חולקין ומדמיון פדיון הבן שמברכין בו אף לאחר שלשים ואינו כלום שפדיון הבן לא פקע חיוב תורה ממנו אבל בדיקה אף בזמנה אינה אלא מדברי סופרים והלכך שלא בזמנה לא בעי ברכה ומנהג אבות שלא לשוח במה שאינו צורך בדיקה משהתחיל בבדיקה עד שיגמור ואם שח אינו חוזר ומברך שהרי כל עצמה של בדיקה לא נגמרה עד שיבער וברכה זו יש אומרין שאין לברך עד שימצא חמץ שמא לא ימצא ולא יבער ונוהגים מפני זה לשים חמץ בחורים ובסדקים ואין זה כלום שהביעור אף הוא משותף לבדיקה ולחפוש הנעשה לצורך ביעור ואם היו לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא אחת כדין שוחט כמה בהמות שאינו מברך אלא אחת: