מאירי על פסחים יא

בהמת ארנונא ר"ל משותפת בין גוי וישראל פטורה מן הבכורה אע"פ שאפשר לישראל לסלק את הגוי בדמים שכל שיש לגוי חלק בו פטור מן הבכורה כמו שהתברר בראשון של בכורות לדעת רבנן שהלכה כמותם ואם אתה בא לחייב מפני מראית העין ולחוש שמא יבא לידי תקלה לפטור מפני זה מה שאין לגוי חלק בו אין זה כלום שהרי בהמה קול יש לה והדבר ידוע לכל שיש לגוי חלק בה אבל עיסת ארנונא חייבת אע"פ שאין הישראל יכול לסלק את הגוי בדמים ושאין בחלקו של ישראל שיעור חלה ולא מן הדין שכל שאין בחלקו של ישראל שיעור חלה פטורה מן הדין אלא שמתוך שאין לה קול יבאו לטעות לפטור אף במקום שאין לגוי חלק בה או בשיש בחלקו של ישראל שיעור חלה ואע"פ שאמרו במסכת חולין בענין מתנות וראשית הגז סתם גוי מיפעא פעי לא אמרוה אלא לענין מכירה שמדקדק וצווח בחשבונו עם שותפו ומה שאמרו במסכת חלה עיסה של גוי ושל ישראל אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חייבת ואם לאו פטורה וכן שאמרו בתלמוד המערב העושה עיסתו עם הנכרי פטור מן החלה ור"ל שעיסתו הראויה לחלה נעשית עם הנכרי ר"ל שאין בחלקו של ישראל שיעור חלה כל אלו פירושן מן הדין וי"א אף מתקנת חכמים אלא כגון שהגוי עומד שם וניכר לכל שיש לו חלק בה ובהמת ארנונא ועיסת ארנונא פירושו משותפת בין גוי וישראל על דרך כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי:

ויש מפרשים שכיוצא בזו אף בעיסה פטורה הואיל ואין בחלקו של ישראל שיעור חלה ואין מחייבין אותה מפני מראית העין אלא שבשמועה זו הם מפרשים ארנונא מלשון סעודה שכשהיה המלך הולך ממקום למקום היו מפרנסים אותו בכל מקום וכן אתה מכריעה מתלמוד המערב וממה שאמרו בשלישי של חלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה נתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משנתגלגלה פטורה והקשו בתלמוד המערב מה בינה לעיסת ארנונא שחייבת כלומר אע"פ שהיא של גוי שהרי לדעת חיל המלך לשין אותה ותירצו תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך הגוי שלא ליטלה כלומר שפעמים שהם מתפשרים באותן הסעודות בדמים ברם הכא לדעתו של גוי היא תלויה ואלו היתה עיסת ארנונא משותפת בין גוי וישראל היאך חוששין שמא ימלך הגוי שלא ליטול חלקו ועוד היאך היה מקשה מעיסה משותפת שיש כשיעור בחלקו של ישראל לעיסה זו שכלה לנכרי ועוד היה לו להקשות מסוף אותה משנה עצמה שאמרו בה העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה הא יש בה כשיעור חייבת שהיא עיסת ארנונא לדעתם ועוד שלדעתם היה להם לתרץ בתלמוד המערב שניא היא שיש כשיעור בחלקו של ישראל אלא ודאי אין פירוש ארנונא אלא העשויה לחיל המלך ובתוספתא אמרו עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב הוא באחריותה עד שימסור וכן הדברים נסעדים ממה שאמרו בבבא בתרא ח' א' הלך זו ארנונא ולשון הלך הוא כשהיה המלך הולך ממקום למקום והיו לוקחים מכל בהמה חלק ידוע וכן מכל עיסה ולפעמים היו מסלקין אותו במעות ובבהמה פטורה הואיל ויש לגוי חלק בה ושהדבר ידוע וברור לכל אבל עיסה חייבת שהרבה פעמים מעלימין אותה מצד שאין לה קול והרי היא כשלו לגמרי:

ויש מפרשים ארנונא כענין זה אלא שמפרשים לשון ארנונא מס כענין מסים וארנוניות ויש גורסין בהפך ר"ל בהמת ארנונא חייבת דאית לה קלא ר"ל שהכל יודעים שיש לו בהמה ואין יודעים שיש לגוי חלק בה אבל עיסה לית לה קלא ואין הדברים נראין אלא כגירסא הראשונה ולמדת לדברי הכל שכל שיש בחלקו של ישראל שיעור חלה חייבת וא"כ מה שהקשו רבים היאך לא חייב בעיסה מטעם דהא אפשר למיפלגא בלישה מה שאין כן בבהמה וכענין מה שאמרו ביום טוב בבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל שמותר לשחטה ביו"ט אינה קושיא שהרי בכאן לא הוצרכנו לחייב בעיסה אלא בשיש בה שיעור חלה בין הכל:

גוי שנכנס לחצר של ישראל ובצקו או פתו בידו אין זקוק לבער או להשתדל ביציאתו כך פירשוה רוב מפרשים ואני תמה זו מה הוצרכה אלא שאפשר שמונה והולך הוא על הסדר באיזו זקוק לבער ובאיזו אינו זקוק לבער ומשום סיפא נקט לה וזו שאמר אחריה הפקידו אצלו זקוק לבער יש מפרשים בה אף בלא קבלת אחריות ומתורת שומר חנם שמאחר שחיוב שמירה עליו להתחייב מיהא בפשיעה אחריות הוא ומ"מ לדעתנו שכתבנו למעלה ששמירת חנם אינה קרויה אחריות פירושה הפקידו אצלו באחריות אלא שקשה לפרש כן שהרי מאחר שלמדנו תחלה פטור בגוי שנכנס בחצרו של ישראל שאין שום תורת שמירה על הישראל היה לו להביא אחריה שיש לו עליו מיהא שמירת חנם ולדון בה שאין זקוק לבער ואח"כ היה לו ללמדה בקבלת אחריות שזקוק לבער ומתוך כך אני מפרש את הראשונה בשמירת חנם ונכנס בחצרו של ישראל פירושו שנכנס שם כדרך אכסנאי וזה שאמר ובצקו בידו פירושו בידו של ישראל ולא ידו ממש אלא ברשותו ובשמירתו כדרך כל בעל הבית בכליהם של אכסנאין והרי זו שמירת חנם ואמר עליה שאין זקוק לבער ואם תפרשה על כל פנים בידו של גוי פירושו שנכנס ובצקו בידו ומניחו אצל בעל הבית עם שאר דברים שלו כדרך ראשון וזהו ענין אין זקוק לבער שאם הוא ביד הגוי ממש אין לשון זקיקת ביעור נופל בו יפה והפקידו אצלו פירושו בשמירת שכר או בקבלת אחריות בהדיא ואמר אח"כ שזה שאמרו בהפקידו אצלו שזקוק לבער דהיינו בקבלת אחריות אם בשמירת חנם אם בשכר אם בקבלת אחריות בהדיא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה כל שייחד לו בית בשאלה או בשכירות אין זקוק לבער שמאחר שהחמץ מן הגוי ובביתו של גוי אין אחריותו מזקיקו לבער שאין אחריותו מזקיקו לכך בחמץ של גוי אלא אם כן הוא ברשות ישראל ואין לפרש זו של ייחד לו בית בדלא קביל שאם כן ייחוד למה ואם תפרשה על שמירת חנם אין זה כלום שלדעת האומר כן אף שמירת חנם לדעתם אחריות הוא אלא כך פירושו ייחד לו בית בחצרו אע"פ שקבל עליו אחריות שמירה אין זקוק לבער שהרי מ"מ אין זה חמץ שלו וכן אין זה ביתו שהרי השאילו לו או השכירו ושאלה ושכירות אע"פ שאינם קונים באיסורים להפקיע את המשכיר ואת המשאיל מן האיסור כמו שביררנו בראשון של עבודה זרה קונים הם בענין זה שהרי איסור אחריות בחמץ של גוי מלא ימצא אנו למדין אותו שמאחר שקבל עליו אחריות כדידיה דמי ומצוי אצלו קרינא ביה והרי כתיב בו בבתיכם כלומר שאע"פ שחמץ שלו אסור אף בביתו של נכרי כשהוא של גוי מיהא אלא שהוא קבל עליו אחריות אין אחריות עושהו כשלו אלא ברשותו של ישראל וגדולי הרבנים מפרשים בייחד לו בית דוקא בלא קבלת אחריות ואף גדולי הפוסקים נראה שכך הוא דעתם שלא הביאו בהלכותיהם דין ייחד לו בית אלא שהכל תלוי בקביל או בלא קביל ועקר הדברים כדעת ראשון כמו שביארנו:

והסכימו הגאונים שאם השאילו תיבה ומפתח בידו של גוי שמותר לו שיניח לגוי להניח חמצו לשם אף באחריותו והרי הוא כייחד לו בית ומ"מ לפי דרכך למדת שכל חמץ של גוי ובביתו של איזה שהוא וישראל מקבל עליו אחריות אין צריך לבער כלל שאף בייחד אי אתה בהיתירו אלא מפני שהוא בביתו של גוי הא חמץ של ישראל מיהא אף בביתו של גוי זקוק לבער ובמכילתא אמרו בפרשת החדש לפי שנאמר בכל גבוליך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שאע"פ שיכול לבערו אינו ברשותו יצא חמצו של גוי ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת שאע"פ שהוא שלו אינו יכול לבערו ולמדת שחמצו של ישראל ברשות נכרי מותר ונמצאת קשה לזו שפירשנו אלא שאפשר שזו דין תורה אבל מדברי סופרים זקוק לבער שהרי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כל שלא הרהינו אצלו אסור וודאי בביתו של גוי הוא:

ובתוספתא שנינו ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה ובלבד שלא יערים ומשם כתבו קצת גאונים בישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו במתנה שכל שמשכו הגוי ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים אלא שאירע לו עכשו כן מותר לישראל ליקח ממנו אחר הפסח ואף באותה תוספתא אמרו שרשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח כמו שיתבאר והרי מכל אלו אתה למד שחמץ של ישראל ביד גוי אסור אא"כ קנאו הגוי קנין גמור ובלא הערמה וסוף התוספתא משכיר אדם בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ממקום למקום גגו של ישראל סמוך לגגו של גוי דוחפו בקנה ואם היה שבת או יום טוב כופה עליו את הכלי אלמא שאף בחול המועד אין ראוי לו ליטלו בידיו ונראה הטעם שמא יכשל ויבא לידי אכילה ומה שהתירו בהשכרת בהמתו להוליך עליה חמץ וכיוצא בו ביין נסך אמרו שכרו אסור אפשר דההיא דוקא כשהישראל טורח אחר בהמתו שנמצא הוא עצמו טורח באיסור ויש חולקים עם התוספתא להחמיר מדמיון זו של יין נסך ומפרשים את שתיהן אף בשאין הישראל הולך אחריה אלא שקצת גאוני ספרד פסקו כדברי התוספתא לענין חמץ ובראשון של עבודה זרה במשנה התשיעית שבו יראה כדעת ראשון:

ומה שנתגלגל כאן באיסור שכירות לדירה לעובדי האלילים ושאר האמונות הקדומות כבר ביארנוהו בראשון של עבודה זרה:

זה שהקלנו שלא להצריך ביעור לחמצו של גוי בשלא קבל אחריות אף בלא ייחד לו בית מ"מ צריך הוא לעשות מערב יום טוב מחיצה עשרה שלא יבא להסתפק ממנו אבל של הקדש ר"ל של בדק הבית שהוא אסור לכל אדם אינו צריך שהכל בדלים ממנו ויש למדין מכאן שבמקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים (שנפל בו מים שהכל בכלל חמץ) דבדילי מיני' ואין הדברים נראין לי כלל שאף בהקדש פירשנוה בשל בדק הבית שאסור לכל אדם לגמרי הא חלה שמותרת לקצת בני אדם לא הותר להשהותה שהרי אמרו לא תקרא לה שם עד שתאפה כל שכן בפת של גוים שאין איסורו ברור כל כך שהרי יש צדדין שהוא מותר וכן לדעת קצת אין איסורו אלא מנהג כמו שיתבאר בשני של עבודה זרה:

ויש מפרשים בשמועה זו שאף בשל גוי אין צריך מחיצה עשרה וזו לא נאמרה אלא בקבלת אחריות ובא ללמד שעשיית מחיצה כייחוד בית שכל שמיוחד לו בית או עושה מחיצה עשרה אין זה גבולך ועל דרך מה שכתבנו בשיטתנו שכל שייחד לו בית אף בקבל עליו אחריות מותר וכן עקר ומ"מ לשיטה זו צריך לפרשה בשהשאילה לו:

מצא חמץ שלו ביום טוב כופה עליו את הכלי עד הערב שיבערנו שהרי טלטולו להוציאו בחוץ אסור וכן שריפתו במקומו אסורה ביום טוב שהבערה שלא לשום צורך אסורה ולהסיקו תחת תבשילו או לתתו לבהמתו אי אפשר שהרי אסור הוא בהנאה ודבר זה י"מ אותו בשכבר בטלו קודם איסורו שאין כאן לאו דלא יראה אלא מצות ביעור מדברי סופרים ואין דוחין טלטול מפניה הא כל שלא בטלו דוחין איסור טלטול להוציאו כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ומ"מ גדולי המחברים פרשוה אף בלא בטלו קודם איסורו והוא תמוה שהרי נשמר משני לאוין ומקיים עשה של השבתה בדחיית איסור טלטול ואע"פ שבשופר לא התירו קיום מצוה בדחיית טלטול כגון פקוח הגל הרי בשופר אין בו אלא עשה גרידא וסרך לאו גמור כעשה גמור בקצת מקומות ולא עוד אלא שבשעת הפקוח אינו מקיים את העשה:

המפרש מן היבשה לים או יוצא במדברות בשיירא קודם הפסח לילך דרך רחוקה אם דעתו לחזור לביתו סמוך לפסח אף מתחלת השנה צריך לבער שמתוך שדעתו לחזור קודם הפסח אינו נותן לב לבטל במקומו שהרי דעתו לחזור ולבער ושמא ישתהא ולא יבא עד שיגיע זמן האיסור וישכח ויאכל או שמא אין בידו עוד לבטל ומניחו ולערב עובר עליו או שמא יבא סמוך לחשכה ועובר עליו מיד וא"ת שיבטל בדרך אחר שרואה שעת האיסור באה טרדת הדרך מצויה לשכחה ואינו מרגיש עד שבא ונמצא עובר ואם אין דעתו לחזור בזמן זה אם תוך שלשים יום הוא אפי' לא ידע שיש שם חמץ בודאי הואיל וכבר התחילו להתעסק בהלכות הפסח הרי חובת ביעור ממשמשת ובאה וחייב לבדוק ולבער אבל קודם שלשים יום אין זקוק לבער אפי' היה שם חמץ ודאי אלא לכשיגיע קרוב לפסח יבטלנו ממקומו שמאחר שאין דעתו לחזור אף הוא נותן לב לבטלו במקומו ומ"מ אם דעתו לחזור קודם הפסח הרבה עד שיוכל לבער קודם זמן האיסור אף תוך שלשים יום אין זקוק לבער:

וכן הדין בעצמו בעושה את ביתו אוצר ומכניס שם תבואה וחמץ תחתיה והרי הוא כחמץ שנפלה עליו מפולת שאם דעתו לפנותו סמוך לפסח אף קודם שלשים יום זקוק לבער שאע"פ שאין כאן שייכות תורת ביעור יש לחוש שמא יתאחר עד שיגיע זמן האיסור או עד סמוך לחשיכה ואף הוא לא נתן לב לבטלו קודם הפסח אחר שדעתו היה לפנות ולבער ואף בשעת הפנוי טרדת הפנוי מצויה לשכחה ואם אין דעתו לפנותו סמוך לפסח קודם שלשים אין זקוק לבער שהרי שייכות חובת ביעור אין כאן וכן שאחר שאין דעתו לפנותו אף הוא נותן לב לבטלו קודם איסורו הא תוך שלשים זקוק לבער שכבר חלה עליו תורת ביעור ותבואה שעליו אינה קרויה ביעור שאף במפולת דוקא שנפלה הא לכתחלה אין זה ביעורו וכל שכן בתבואה שפנוייה מצוי:

הא למדת ששואלין בהלכות הפסח שלשים יום קודם לפסח ושכל השואל בענין זה באותו זמן שואל כענין הוא ודוחין את השואל שלא כענין מפניו וזכר לדבר שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ואע"פ ששאלת הטמאים הביאתהו לכך מ"מ אלמלא שכן לא היה מאריך בדיני פרטיו כל כך עד שיגיע זמן הראוי לכך:

ויש בתלמוד המערב שבשמועה זו דברים שנראים כסותרים מקצת דברינו ואל תחוש לדבריהם והוא שאמרו שם בספק אבל בודאי אפי' מראש השנה ומפרשים בו הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבעו' בספק אם יש שם חמץ אם לאו אבל בודאי שיש שם חמץ אפי' מראש השנה צריך לבער וי"מ בספק אם יחזור אם לאו:

וכל אלו שבודקין קודם זמן יש אומרים שאין מברכין לפי שאין שעת המצוה אלא מאור ארבעה עשר ויש אומרים שמברכין ואין נראה כן וכל אותם שאין יכולים לבדוק בשעת הבעור וצריכים לבטל במקומם יש אומרים שמברכין על הבטול ואף גדולי המפרשים כתבוה בהדיא ואין הדברים נראין ומה שנתגלגל כאן במדת כלל ופרט כבר ביארנוהו יפה בששי של סנהדרין: