מאירי על פסחים י

הבערה בשבת הרי היא בכלל שאר המלאכות ולא יצאה מן הכלל כמו שאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אלא לחלק ר"ל שאם עשה הרבה מלאכות בהעלמה אחת חייב קרבן על כל אחת ואחת אא"כ הם מעין מלאכה אחת כמו שביארנו במקומו ודין הבערה שלא לצורך ביום טוב יש צדדין שהותרה ויש צדדין שנאסרה וכבר ביארנוה יפה בראשון של יום טוב ודין ביעור חמץ אם דינו בשריפה אם במפרר וזורה לרוח וכיוצא בו יתבאר למטה:

ממה שנאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ אתה למד להקל בחמץ של גוי ושל הקדש ברשותו שכך דורש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וממה שנאמר לא ימצא אתה דורש להחמיר בשלו לומר שאפי' הטמין את שלו עד שלא נראה אין זה כלום שהרי מצוי הוא וכל שלא יקבל פקדונות מן הגוים בקבלת אחריות שכל שאדם מקבל אחריות שמירתו עליו והרי הוא כשלו ולא התרנו בשל אחרים אלא בלא קבלת אחריות ודברים אלו הן להקל בשל אחרים הן להחמיר בשל עצמו כל רשותו של אדם שוה בו הן בתים הן בורות שיחין ומערות שדות וכרמים אפי' בגבולין ורשויות שבעיר אחרת וכן מה שהתרנו לראות בשל אחרים בשאין שם קבלת אחריות לא סוף דבר בגוי שלא כבשתו ר"ל שאינו שכירך ולקיטך אלא גוי דעלמא שאין שרוי עמך בחצר אלא אף בגוי שכבשתו ר"ל שהוא חנוק בידך לאיזו סבה כגון שהוא שכירך ולקיטך וכיוצא בו שאם תרצה ליטלו לעצמך אינו יכול למחות בידך והיה לנו לומר שהוא כשלך אע"פ כן מותר וכן מה שאסרנו בקבלת אחריות לא סוף דבר בכבשתו אלא אף בלא כבשתו:

ולענין ביאור נאמר בגמ' לענין זה אין לי אלא גוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר כבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא והיינו סבורים שהוא מוסב על כל איסור קבלת פקדונות מן הגוים בקבלת אחריות ומתוך כך שאלו כלפי לייא כלומר שהרי הדבר בהפך שבגוי שכבשתו ראוי להחמיר יותר ותירצה אביי איפוך כלומר אין לי אלא בכבשתו שלא כבשתו מנין ת"ל לא ימצא ורבא תירצה שאין הענין מוסב אלא על היתר קבלת פקדונות שלא באחריות כלומר אין לי שמותר אלא בלא כבשתו אבל בכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ושאלו בה בגמ' תנא מיהדר אהיתרא ונסיב לה קרא לאיסורא ותירץ משום לך לך תרי זימני והרבה מפרשים נתבלבלו בפירושו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בו שעקר שאלתו תנא מהדר אהיתרא כלומר שהתחיל לחזר אחר היתר של גוי שלא כבשתו והיה לו לגמור היתר זה אף בכבשתו ואח"כ לדרוש האיסור בשניהם בקבלת אחריות והניח ההיתר ותפש האיסור שבשניהם בקבלת אחריות ומדכתיב לא ימצא ותירץ לו שאף הוא כך היתה כונתו משום לך לך תרי זמני כלומר שמאחר שכתוב שני פעמים לך בשאור של ראיה ויש לך לדרוש בשתיהם שלך אי אתה רואה וכו' הדבר פשוט שאחד לכבשתו ואחד שלא כבשתו ואין צריך בזה תשובה ומאחר שכן אינך צריך אלא לאיסור שבשניהם בקבלת אחריות ואיסורו מלא ימצא שכשם שהותרו שניהם בלא קבל נאסרו שניהם בקבל והשמועה קצרה את לשונה והיה לה לומר שלך אי אתה רואה וכו' אין לי אלא שלא כבשתו כבשתו מנין ת"ל לך אחרינא יכול יקבל וכו' בקבלת אחריות ת"ל לא ימצא ומאחר ששניהם שוים להיתר כך שניהם שוים לאיסור:

ויש מפרשים בו שלא ימצא להיתרא שאם לא נכתב הייתי דורש חד לך להתיר חמץ בפסח בהנאה ר"ל שלך יהא ולא נשאר אלא חד לך לשלך אי אתה רואה וא"כ אף אני אומר דוקא בשלא כבשתו ועכשו שנאמר לא ימצא וחדש לנו איסור הנאה בחמץ על כרחך נשאר לנו חד לך לדרוש בו שלך אי אתה רואה אף בכבשתו וגדולי הרבנים פירשו דמדכתיבי תרי לך בלא יראה של שאור אומרין באחד מהם שאם אינו ענין ללא יראה תנהו ללא ימצא כלומר אבל אתה רואה של אחרים אף באותו המצוי אצלך והוא הגוי שכבשתו וכבר פירשו בו דרכים אחרים ואין צורך להזכירם:

קבלת אחריות שהזכרנו לאיסור פירושו בקבלת אחריות דוקא שנמצא אחריותו עליו מן הדין אבל כל שלא קבל אחריות אע"פ שהוא של אנס או של אלם המכריחו לשלם אין זה כלום שכל שמתורת אונס ושלא מן הדין אינו אחריות ומה שהביאוה מבני חילא ואמר כיון דאלו מיגניב או מיתביד ברשותיכו קאי פירושו שבדין היה עליהם ומחוקי המלוכה לפרנסם בזמנים ידועים ונמצא שהפת שהכינו להם אם נגנב או אבד אחריותו עליהם מן הדין ובחזקת הישראלים הוא ומ"מ גדולי המחברים פירשוה אף באנס ואין הדברים נראין ומ"מ אף בקבלת אחריותו אין צורך לבערו אלא שיוציאוהו מביתם ויחזירוהו להם לאחר הפסח וכמו שאמרו בפרק שני פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא:

ויש מי שאומר שכל שיש לישראל תורת שומר על אותו חמץ אפי' שמירת חנם חייב לבער שהרי חייב הוא בפשיעה וכל שחייב בפשיעה אחריותו עליו ואין היתר בדבר זה אלא שיאמר לו הא ביתא קמך שאין עליו תורת שמירה כלל כמו שיתבאר במקומו ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו למטה גוי הנכנס בחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער כלומר שאינו צריך להשתדל ביציאתו אלמא דוקא בדרך זה שאין שום חיוב שמירה עליו הא כל שיש שום שמירה עליו אף שמירת חנם חייב ואף הם מפרשים שם הפקידו אצלו זקוק לבער שהפקידו בלא אחריות ומתורת שומר חנם ומ"מ אנו מפרשים אותה דוקא בקבלת אחריות ורישא לא הוצרכה אלא דכלהו משום סיפא איתנו לה דהיינו ייחד לו בית הא בשמירת שכר מיהא ודאי חייב וי"מ שאף בשמירת שכר פטור וממה שהביאו בכאן בענין דבר הגורם לממון שמעות קדשים שחייב באחריותן שאם גנבם משלם תשלומי כפל שמאחר שהוא חייב באחריותן ממון דידיה הוא וודאי חיוב אחריותן אף באונסין הוא וכגון דאמר הרי עלי ואין בה הכרח דמ"מ זו של דבר הגורם לממון סתמא איתמרא אף בלא חיוב אונסין אלא שהם חוזרין ודנין שאין דין קבלת אחריות נאמר אלא בקבלה בפירוש הא מדין שום שמירה לא שאין הגוי בכלל דין ארבעה שומרין שהרי רעהו כתיב ועיקר הדברים שבשמירת חנם ודאי פטור שחיוב פשיעה כעין היזק היא ואין חיובו מתורת שמירה גמורה הא שומר שכר מיהא חייב לבערו והוא שאמר כיון דאלו מיגניב או מיתביד וכו' והרי אף שומר שכר חייב בגנבה ואבדה ומה שנתגלגל בכאן בדבר הגורם לממון שהוא כממון כבר ביארנוהו במסכת בבא קמא: