מאירי על נדה צח

כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון ר"ל כל הכשר לדון אף בדיני ממונות כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון אף דיני ממונות ומשנה זו פי' בגמ' שלדעת ר' מאיר נאמרה שסובר בסומא באחת מעיניו שהוא פסול לדון מדכתוב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש דינין לנגעים מה נגעים סומא באחת מעיניו פסול דהא כתוב לכל מראה עיני הכהן אף דינין כן וכן דורש בו מה נגעים ביום דכתוב וביום הראות בו אף דינין ביום וכן דורש בו מה דינין שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ואע"פ שהדינין בשלשה והנגעים ביחיד בזה גזירת הכתוב הוא דכתוב או אל אחד מבניו ללמד שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים ואין הלכה כמותו באחת מהן אלא הנגעים נראים בקרובים שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו וכן אע"פ שהנגעים ביום דיני ממונות אע"פ שתחלת הדין צריך שיהא ביום גמר דין מיהא כשר בלילה ומעתה אף סומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות כמו שביארנו בסנהדרין ומ"מ יכולים היו בעלי התלמוד להעמיד משנתנו באוהב ושונא שכשרים להעיד ופסולים לדין אלא שזה דבר שאינו עומד על אופן אחד שהאהבה והשנאה מתחלפות תמיד מצד הסבות והמתחדשין ישנו הרצון וברוב הענינים האהבה והשנאה חוזרות למצוע ולבינוניות לא אהבה הפוסלת ולא שנאה המקלקלת ומתוך כך לא רצו להעמידה בענין זה וכן פירשוה גדולי המחברים בפירושי המשנה וגדולי הדורות מתרצים שלא פסלו אוהב ושונא לדין אלא לכתחלה וכמו שאמרו לא לידון איניש דינא לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה אבל בדיעבד כשר אחר שלא הטה את הדין ולפי דרכנו למדנו שבסומא בשתי עיניו פסול בין לדון בין להעיד ומה שמצינו ברב ששת שהיה דן את הדין כמו שאמרו בכתבות אתא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה וכן ברב יוסף דאתאי יבמה קמיה לחלוץ כדאיתא בפרק מצות חליצה נראה שלא היו באין לפניהם אלא להוראה והיו ממנים תלמידיהם לדון על פיהם והיה הדין מתיחס להם מצד חכמתם ויש סוברים להכשיר סומא בשתי עיניו לדון ואין הדברים כלום וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין: