מאירי על נדה צט

כל שהוא חייב במעשרות מטמא טומאת אוכלים שמאחר שחייב במעשר אוכל הוא שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם ושהוא נשמר ושגדוליו מן הארץ ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשר ופי' בגמ' לאתויי בשר ביצים ודגים שאין גדולן מן הארץ ויש שאין גורסין בשר ומפני שמעשר בהמה נוהגת בבשר ואע"פ שאינו נוהג בבשר ממש מ"מ נוהג הוא במין בשר ר"ל בבהמה ויש גורסין כגון בשר חיה ביצים ודגים שאין בהן תורת מעשר ומיטמאין טומאת אוכלין כל שחייב בפאה חייב במעשרות ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה וזה שידוע שכל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר אע"פ שאין לקיטתו כאחד ושאין מכניסו לקיום ובפיאה אינו חייב אלא בדבר שהוא אוכל ולמעט ספיחי סטים וקוצה שאינן עומדין אלא לצבוע אע"פ בזמן שקרויים ספיחים ראויים לאכילה מצד רכותן ועל דבר זה הוא קוראן ספיחים וי"מ שאינן קוראן ספיחים אלא מפני שאין דרך לזרעם אלא שעולין מאליהן ושהוא נשמר ולמעט הפקר וגדולו מן הארץ ולמעט כמהין ופטריות ושתהא לקיטתו כאחד שאין כל פגיה מתבשלין כאחד ולא נלקטין כאחד ושיהא מכניסו לקיום לאוצר ולמעט ירק אע"פ שחייב במעשר מדברי סופרים ושומים ובצלים מיהא חייבות בפאה שמכניסן לקיום הם:

כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה ויש חייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז שהרי ראשית הגז אינו נוהג אלא בכבשים שהצמר שלהן ראוי לבגדים ומתנות נוהגות בכל בהמה טהורה כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור והוא שכבר ידעת שדין שביעית שכל שאדם נהנה מאותם הפירות צריך שיהנה בהם בקדושה ר"ל שלא לעשות בהם סחורה אלא שמוכר מהם לצורך הוצאותיו בשאר אוכלין ואף אותו מעט לא במדה ולא במשקל ומנין שלא יראה כסוחר אלא בדרך עראי ובאומד שיהא נראה כזוכה מן ההפקר ושלא לעשות ממנו מלוגמא או אפיקטויזין ודין ביעור הוא שאף הנאתם או אכילתם אינה מותרת אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה אתה אוכל בבית כלה לחיה שבשדה אתה צריך לבערו מן הבית ואין ספק שכל שאתה חייב בביעורו יש בו קדושת שביעית אבל יש דברים שיש בהם קדושת שביעית ואינם בתורת ביעור אלא נהנין בו עד ראש השנה וכלל הדברים אלו הוא שכל שהוא אוכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצבעים אם אינו מתקיים בארץ ישנו בדין שביעית ובדין ביעור לו ולדמיו ובכלל זה כל פירות האילן וכל עיקרי הצבעים שאין שרשם מתקיים בארץ ועלי הלוף והדנדנה שאף הם כלים בימות הגשמים אבל עקרי הלוף והדנדנה שהם ראויים ליהנות בהם יש להם שביעית ואין להם ביעור שהרי מתקיימים הם בארץ ואינם כלים:

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת וזהו לסימן טהרה כל דגים שהתורה ייחסה לטהרתם סנפיר וקשקשת ובא להודיע שכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר וטהור הוא אבל יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוא טמא ונמצא שהכל תלוי בקשקשת ואין צורך לעיין בסנפיר כלל ולא נזכר בתורה אלא על שם יגדיל תורה ויאדיר להודיע שאין קשקשת בלא סנפיר כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים ואף זו לסימן בהמה וחיה טהורה שכל שיש לה קרנים בידוע שיש לו טלפים ר"ל שפרסותיה סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה וחיה טהורות ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים והוא החזיר:

כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו שאין לך טעון ברכה לאחריו שלא יהא טעון ברכה לפניו כגון כל מיני מאכל ויש הרבה מצות שטעונות ברכה לפניהם ולא לאחריהם כגון לולב שופר וציצית והדומה להם וכן כל מיני הריח אין ברכה לאחריהם כלל שהנאה מועטת היא אבל הירק והמים יש ברכה לאחריהן בורא נפשות רבות ומה שביארנו במצות שאין ברכה לאחריהן דוקא לענין חובה אבל אם רצה לברך רשאי וכמו שאמרו בגמרא בני מערבא בתר דמסלקין תפלייהו מברכי אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו וודאי הוא הדין בכל המצות אלא שאחרוני הרבנים כתבו שלא נאמרה אלא בתפילין ומה שאמרו בתלמוד המערב בשני של ברכות כיצד מברך עליהן בשל יד על מצות תפילין ובשל ראש על הנחת תפילין כשהוא חולצן מהוא אומר לשמור חקיו ואתיא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם מאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ואף הם נותנים טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה ואחר שחליצתן מצוה מברך עליה וקשה לדבריהם שאם כן כשאמרו בגמרא על בני מערבא בתר דמסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו' וצונו לשמר חקיו לאתויי מאי היה לו להשיב שאר מצות אלא ודאי אף בשאר מצות כן ומה שאמרו בתלמוד המערב שהזכרנו למאן דאמר בחקת הפסח לא בדא לא הקפיד אלא על לשון שמירת חק וכונתו שהוא מברך לשמור מצותיו ומ"מ כתבו בתוספות שאי אפשר לברך במצוה לאחריה אלא כשנגמרה חובתה כגון סלוק תפלין בלילה או בערב שבת ויום טוב או סלוק ציצית בלילה וכן תקיעת שופר ונטילת לולב ודומיהן אבל מצות שאין להם גמר כגון תלמוד תורה ומזוזה וכיוצא בהן או אם חולץ תפליו או טליתו ביום היאך יברך בסלוקן ועדיין הם חובה עליו וא"ת א"כ הרי קושיתך בצדך שכשאמרו בגמרא לבני מערבא דכד מסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו' לאתויי מאי היה לו להשיב לאתויי מצות שאין להם גמר אין זה כלום שאין לשון לאחריה נאמר אלא לאחר שנגמרה המצוה וא"ת והרי קורא בתורה בצבור מברך לאחריו אע"פ שעדיין חובה עליו בזו מצווה הוא לגמור כדי שיהו שלשה או שבעה קורין כתקנת חכמים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

כבר ביארנו שהירק אינו חייב בפאה ושהבצלים והשומים חייבים בה וכבר ידעת שאין מניחין פיאה משדה אחת על חברתה אלא כל שדה מניח בו פיאה שלו בפני עצמו ואם היה שדה אחד אלא שהיה נחל או אמת המים מפסיק בין שני חלקיו כל שהנחל קבוע או אמת המים קבועה הרי הוא כשתי שדות וכן התבארו במקומם הדברים שהם מפסיקים לענין זה ושאינם מפסיקים ומה שאנו צריכים לה בכאן הוא שאם היתה שדהו זרועה ירק והיו שורות של בצלים בין הירק עד שהיו שם הרבה שורות של בצלים אע"פ שירק מפסיק בין כל שורה ושורה מהם נותן פיאה אחת לכל הבצלים ודיו שהדבר נכר ששדה אחת היא ואין הירק קרוי הפסק: