מאירי על נדה צז

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון במה שנתגלגל לבאר בדברים שאיפשר להיות האחד בלא חבירו אבל אי אפשר לכשכנגדו בזולתו והוא שאמר כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא ויש שהוא מוציא ואינו מכניס כלומר כל כלי חרס שיש בו נקב גדול כל כך שאם יושיבוהו במים יכנסו המים בתוכו דרך אותו הנקב כל שכן שאם נותנין מים לתוכו יהו המים יוצאין דרך נקב ויש לפעמים נקב שהוא דק כל כך שאע"פ שאם נתנו מים לתוכו יוצאין דרך אותו הנקב מ"מ אם מושיבין אותו במים לא יהיו המים נכנסין בתוכו מצד שהנקב דק ביותר ומעתה כל שאתה מחזיקו בכונס משקה ואתה נותן לו הדינין האמורים בנקב שבכונס משקה כל שכן נותן לו הדינים האמורים במוציא משקה אבל כשאתה מחזיקו במוציא משקה אע"פ שאתה נותן לו דינים האמורים במוציא משקה אי אתה נותן לו דינים האמורים בכונס משקה וכבר ידעת שכל הכלים שניטמאו אם נשברו טהרו ושיעור השבר מפורש במקומו לכל הכלים כל אחד לפי ענינו וכלי חרס העשוי למשקה שיעור שבר שלו לטהרת טומאתו בכונס משקה ובמסכת שבת פרק המצניע צ"ה ב' ביארנו שכל שהוא מוציא משקה טהור מלטמא גיסטרא כלומר אע"פ שאם היה כלי שלם לא נטהר בנקב זה אם הוא שבר כלי והוא ראוי למלאכתו שמקבל טומאה עדיין והיא הקרוייה בלשון תלמוד גיסטרא אם ניקבה אח"כ כמוציא משקה טהרה מטומאתה שזה שלא היינו מוציאין אותה מידי טומאתה לא מפני שהיא ראויה לתשמישה הראשון לגמרי שהוא ליתן מים בתוכה אלא מפני שראויה לכעין תשמישה והוא שנותנין אותה תחת הכלי לקבל המשקין הנוזלים מן הכלי וכשמוציאה משקה בטל תשמישה שאין אומרין הבא גיסטרא לגיסטרא ונמצא כלי זה שניקב כמוציא משקה טהור לענין זה שלא יטמאו שבריו מתורת גיסטרא כל שהגיסטרא נקובה כמוציא משקה שהרי אינה ראוייה לתשמיש שהזכרנו שאף היא מוציאה משקה ואין אומרין הבא גיסטרא לגיסטרא ונמצא שפקעה ממנו תורת כלי אבל עדין תורת כלי עליו לענין מי חטאת ר"ל לקדש בו מי חטאת שאנו צריכין בו לכלי כדכתוב ונתן מים חיים אל כלי ואינו נפסל להן בנקב זה מפני שהקדוש הוא נתינת אפר על המים ומתוך דקות הנקב ועבוי המים שמחמת האפר אינו יוצא מהן כל כך וא"ת והלא מצד עצמו הוא פסול מפני שהוא מקבל טומאה ותנן כל מעשיה אינם נעשים אלא בכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה אין זה אלא עד שלא נתנו אפר למים אבל משנתנו אפר למים אין חוששין לכך מפני שמאותה שעה ואילך לא היו מקבלים טומאה וכמו שאמרו מי חטאת שנגע בהן שרץ טהורים ומ"מ י"מ שלא אמרו טהורים אלא בכלי חרס בשנגע מגבו וללמד שאף בחטאת אין כלי חרס מטמא מגבו אבל מי חטאת מקבלין טומאה אלא שלא נאמר שלא למלא ושלא לקדש אלא בכלי אבנים אלא כשמזין על הכהן בשבעת ימי הפרישה אבל להזות לטהרת בני אדם כל הכלים כשרים בה וכן כתבוה גדולי המחברים ולימד עכשו שכלי זה שנקב כמוציא משקה כשר בהן ולמדת שכל נקב שבכונס משקה פסול לענין חטאת שאינו כלי וכל שכן שאינו כלי לענין גיסטרא וטהור אבל נקב כמוציא משקה אע"פ שאינו כלי לענין גיסטרא כלי הוא למי חטאת:

ודרך בדיקת הנקב הדק אם הוא בכונס משקה אם לאו נחלקו בה בגמרא והוא שאמרו כיצד בודקין וכו' מביא עריבה מלאה מים ונותן הקדרה בתוכה בכדי שמקום הנקב יכנס בתוך המים ופי הקדרה למעלה חוץ מן המים ואם בדרך זה נכנסין מים בתוך הכלי דרך אותו הנקב הרי זה בכונס משקה אפילו היה דק ביותר ונפקעה טומאתו וכל שכן שטהור בגיסטרא ופסול למי חטאת ואם לא הרי זה מוציא משקה שאין לך נקב בעולם שלא יהא מוציא משקה אפילו סדק דק שבסדקים ור' יהודה סובר שלא סוף דבר שכל שנכנסין מים בתוך הכלי בדרך זה שהוא קרוי כונס משקה אלא אפילו כפף את הקדירה לתוך העריבה ר"ל שנתן פיה לתוך העריבה קודם שנתן לתוכו מים והציף על מקום הנקב שבשוליה ונכנסין המים לשם כונס משקה הוא אע"פ שהם נכנסות בהכרח ועל ידי הדחק מצד הצפת המים שעליהן שמתעכבות לשם ונכנסות על כל פנים ולתנא קמא זו מיהא כהוצאת משקה היא ואין קורין כונס משקה אלא כשנכנסים להדיא והלכה כתנא קמא וכן הוזכרה בה בדיקה אחרת שאם ממלא את הכלי מים ושופתו על גבי רמץ וחומו של רמץ מעמידה שלא לצאת הרי זה מוציא משקה ואם אינו מעמידה הרי זה כונס משקה ומ"מ אם שפתה על גבי האור אפילו היה האור מעמיד אין זו הוראה לדונה כמוציא משקה שאף בכונס משקה כל שהוא סדק או נקב דק האור מעמידה וכל כלי שראינו מים יוצאין דרך נקב טפה אחר טפה בלא עכוב הרי זה כונס משקה אפילו היה דק ביותר:

כל אבר שיש בו צפורן יש בו עצם ויש שיש בו עצם ואין בו צפורן פי' הדבר ידוע שאבר מן המת ואבר מן החי מטמאין שלש טומאות שבמת ר"ל במגע ובמשא ובאהל ואפילו לא היה באבר כזית שאין לאבר שיעור אלא טומאתו בכל שהוא ובלבד שיהיה כבריתו בבשר וגידים ועצמות ופרקי האצבעות שבהם הצפרנים קבועים אע"פ שנעדר הצפורן לא פקעה תורת אבר ממנו אחר שנשאר בו עצם ואפילו היה אותו האצבע יתר אם נספרת על גב היד ר"ל שעומדת בשורת האצבעות דינן כן אבל אם היתה יתרה ואינה נספרת אגב היד אם יש בה צפורן בידוע שיש בה עצם ומטמא באהל שכל שיש בה צפורן יש בו עצם אבל יש שיש בו עצם ואין בו צפורן וכל שהוא כן ביתרת שאינה נספרת אגב היד אינה מטמאה באהל אלא במגע ובמשא:

כל המטמא מדרס ר"ל מדרס הזב מתורת משכב ומושב לטמא אדם וכלים כגון כלי המיוחד לישיבה כל שכן שהוא מיטמא באהל המת לדונו כאב הטומאה ושמא תאמר והרי פשוטי כלי עץ טמאין מדרס אם עשויים למשכב ומושב וטהורין באהל המת כתבו גדולי הדורות שאם הם ראויים לישיבה ר"ל עומדים לכך אף באהל המת טמאים ולא אמרו טהורים אלא בעומדים לבנין והרי אלו אף בזב טהורים והראיה שהרי בסיפרי אמרו מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם לשכב עליו וכן הוא משמש את משמשי האדם שהרי נותנים בו חטים הראויים למאכל אדם אף אני מרבה את השולחן ואת הטבלה ואת הדולבקי שהן משמשין את האדם לישן עליהן ואת משמשיו ליתן עליו אוכלין ומשקין ומיטמאין באהל המת יצאו מנורה ושפוד שאין משמשין את האדם אלא את משמשיו אלמא כל שעשויין לשכיבה וישיבה מטמאין באהל המת ונמצאו מת וזב שוים בה ואם כן נסרים העומדים לשכיבה אפילו פחותות מארבעה אין מסככין בהן ונשוב לענין משנתנו והוא שיש שהוא מטמא בטומאת מת אם הוא באהל המת לדונו באב הטומאה ואינו מיטמא מדרס כגון כלי שאין מיוחד לישיבה דכתיב אשר ישב עליו הזב שמיוחד לישיבה פרט לכופה סאה או תרקב ויושב עליה שאינו מיוחד לישיבה שהרי אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו מטמא מדרס להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים אלא שהם טמאים במגעו להיות ראשון לטומאה ושמא תאמר והא איכא נמי כלי חרס שאינו טמא מדרס מתוך שאין לו טהרה במקוה דמקיש משכבו לו כדאיתא במסכת שבת פרק ר' עקיבא פ"ד ב' ומיטמא באהל המת אם אינו מוקף צמיד פתיל ואם משום דלא פסיקא ליה דהא מוקף צמיד פתיל מיהא טהור בשניהם אף סאה ותרקב אם יחדם לישיבה טמא בשניהם נראה לי לתרץ שכלי חרס מ"מ אינו ראוי לישיבה ובכלל סאה ותרקב הוא וגדולי הדורות טורחים לישבה בדרכים ארכים ואין צרך בהם:

ושלש דרכים אלו שבעניני טומאה וטהרה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה הם ונתגלגל מהם לענין דינין ואמר שכל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות אבל יש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות כגון גר וממזר שכל לדיני נפשות מיוחסים בעינן דכתוב ונשאו אתך בדומין לך וחלל שהוא מיוחס אלא שאינו מן המשיאין לכהונה יש בו מחלקת אם כשר לדיני נפשות אם לאו ומחלקתם תלויה בסוגיא הבאה על משנה זו יש גורסים הכל לאתויי מאי לאתויי ממזר וכו' עד חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וצריכי דאי אשמעינן ממזר כלומר שראוי לדיני ממונות משום דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל וכו' כך היא הגירסא בספרים מדוייקים ואכל דכשרים לדון לדיני ממונות קאי אבל למעוטינהו מדיני נפשות לא הוצרכה שאף החלל פסול בהן וכמו שאמרו בסנהדרין אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה ומ"מ י"מ דאסופא קאי ר"ל אאין הכל כשרים לדון דיני נפשות והם גורסין אי אשמעינן ממזר משום דאין ראוי לבא בקהל וכו' ואי אשמעינן גר משום דאתי מטפה פסולה ולדעתם חלל כשר לדיני נפשות ומשיאין לכהונה האמור בסנהדרין למעוטי גר וממזר הוא ואע"פ שאמרו אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה דכתוב ונשאו אתך ואם אתה מכשיר חלל לדיני נפשות אתי לאכשוריה ההיא לסנהדרין הקבועים הוא שאין ממנין חלל עמהם אבל כשר הוא להמנות לשעה עמהם ומה שהכשרנו בגר לדון דיני ממונות ולמעטו מדיני נפשות אם תאמר כן לחבירו גר או אף לישראל ואם יש בו חלוק בין אמו מישראל לגר גמור כבר ביארנו הכל ביבמות פרק מצות חליצה: