מאירי על נדה עח

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשה לו רב הונא בריה דרב יהושע ודילמא האי עשרין ותרתין דצריכא למיחש ביה מעשרים ושבעה מנינן לה דהיינו אחד בניסן שהוא עשרים ושבעה לראייתה ונמצא שהוא רביעי לימי נדה אבל וסת הבא בתוך ימי זיבה לא תחוש בו עד שתראה שאין אומרין בימי זיבה אורח בזמנו בא ויש כאן מקום עיון דהא אכתי איכא למוכח מינה דחיישא לימי זיבה שאף כשתאמר עשרים ושנים מעשרים ושבעה מנינן מ"מ הא אמרינן זה וזה אסורין וצריכא למיחש לעשרים ושנים של ראיית עשרים ושבעה ולעשרים ושבעה של ראיית עשרים ושבעה והרי עשרים ושבעה של ראיית עשרים ושבעה בימי זיבה הוא שהרי נדה ופתחה מעשרים וחמשה מנינן והוי ליה אידך עשרים ושבעה יום שני לימי זיבה ויש לומר בה לאו מי אמרינן דנדה ופתחה מעשרים ושבעה מנינן אלמא ראיית עשרים ושבעה כימי נדה משוינן לה דהא מינה מנינן תחלת נדה הואיל ולא ראתה בעשרים ושנים הכי נמי מעשרים ושבעה אחר שלא ראתה עדיין חיישא ליה וכימי נדה משוינן לה:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמר דאי לא תימא הכי דאתתא דקבעה וסתה מעשרים ושנים לעשרים ושנים ושנתקו לעשרים ושבעה כי הדרא חיישא לוסתה הראשון ר"ל לעשרים ושנים של ראייה מראייה דהשתא חיישא לה ולא מראייה שהיתה ראויה ביום שקבעה בו וסתה כבר אלא שנאמר שתגרע חמשה ימים אלו ותחזור למנינה הראשון ר"ל עשרים ושנים ליום שהיה ראוי לקביעות וסתה שהוא שבעה עשר ליום ששינת בו וסתה האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשא יומא רמיא יומא וכבשה יומא ר"ל שדרכן בכך והשתא רמיא יומא וכבשה תרי יומי ורמיא כי הדרא רמיא בתר תרי יומי דכבשא בהו כי הדרא נקטא ר"ל שחוזרת למנהגה כדלקמה נקטה ר"ל שתמנה מעכשו יום להטיל ויום לפסוק ונמצא יום הטלה מיחלף ביום שביתה או כדמעקרא נקטה לשוב למפרע לחשבונה להטיל ביום הראוי לה לפי חשבון הקודם בודאי כדלקמה נקטה ואף אשה זו כשחוזרת לראות ביום עשרים ושנים לא לפי חשבון הראשון אתה מונה בה אלא לחשבון ראיית עשרים ושבעה שהיא שניה וזו של תרנגולת לא הוזכרה אלא לענין משל ומ"מ גדולי קדמונינו מפרשים בה דנפקא מינה לענין יום טוב כגון תרנגולת שדרכה להטיל יום ראשון ויום שלישי ויום חמשי ולהפסיק בין אלו הימים וכבשה יום ששי כדינה ועוד כבשה יום שבת דרך שנוי וסת והטילה ביום ראשון ויום שלישי אחריו יום טוב ונמצאת תחתיה ביצה ואי כדמעיקרא נקטה שהיא דמערב יום טוב רמיא שהוא שני שהרי היה דינה להטיל בשבת ולהפסיק ביום ראשון ולהטיל ביום שני ואי כדהשתא רמיא מכיון דרמיא ביום ראשון ודאי ביום שלישי רמיא ואסירא ואי הוה יום טוב ביום רביעי אי כדהשתא שרינן לה ואי כדמעיקרא אסרינן לה וודאי כדהשתא דיינינן לה בין לקולי בין לחומרא וחזר רב פפא לחזק את דבריו לומר דמעשרים ושנים מנינן מדאמר ר' שמעון בן לקיש אשה קובעת וסת בימי זיבה ואין קובעת וסת בימי נדה ור' יוחנן אמר אף בימי נדתה ומפרש בדבריהם כגון דחזיא ריש ירחא וחמשא בירחא כגון אחד בניסן וחמשה בניסן ופסקה וחזרה וראתה אחד באייר וחמשה באייר והרי שראיותיה השניות באות בימי נדה ובראיה השלישית שהוסת נקבע בה לא ראתה באחד בסיון אבל ראתה בחמשא בסיון ובכי הא אמר ר' יוחנן שנקבע וסתה לחמשה בחדש אע"פ שראיות שניות שעברו היו בימי נדה וקבעה וסתא מתלתין לתלתין לכל חמשה בחדש ולריש לקיש לא הוי וסת הואיל ושתי ראיות ראשונות בנדות גמור ושלישית בזמן הראוי לנדות אם ראתה כדינה באחד בסיון ואלמא לפי חשבון הראוי דמעקרא מנינן דהיינו ריש ירחא שהרי ראיית יום חמשי אנו דנין בזמן נדה מצד שהיתה רגילה לראות ביום אחד בחדש אלא דלר' יוחנן אע"פ שזמן נדה הוא קובעת והוא דקאמר וקאמר ר' יוחנן אשה קובעת וסת בימי נדתה דמשמע דמדר' יוחנן קא מקשי ולא מדר' שמעון בן לקיש לא היא דמתרויהו קא מקשי ומדר' שמעון בן לקיש אלימא קושייה טפי אלא דאשמעינן דאפילו מדר' יוחנן קשי דהא מ"מ קא אמר איהו עלה שקובעת וסת בזמן נדה ואי לאו דמנית לה מריש ירחא לאו זמן נדה הוא ותירץ דלאו בהכי אפליגו אלא דחזאי תרי זימני בריש ירחא ושלישית בעשרים וחמשה ורביעית בראש חדש דהויא לה רביעית שהיא שלישית לראייות של ראש חדש הקובעות וסת בימי נדה ממש שהרי נדה היא מיום עשרים וחמשה ולריש לקיש לא הוי קביעות שמאחר שנפתחו מעיינותיה אינה ראויה לקביעות וסת ולר' יוחנן קביעות וסת היא וראייה של עשרים וחמשה דמים יתירי הוא דאתוספו בה וקבעה לה וסת לכל ראש חדש וכן הלכה כמו שכתבנו בפרק ראשון וכבר אתה ראוי לשאול בסוגיא זו שנראין דברי ר' יוחנן וריש לקיש חולקין עם דברי שמואל שהרי לדברי שניהם אשה קובעת וסת בימי זיבה ולשמואל אינה קובעת וסת בימי זיבה אלא שלפי סוף הסוגיא לא אמרוה אלא בדרך שכתבנו בימי נדה ובדרך זה בימי זיבה כגון שראתה בראש חדש וראש חדש ובעשרים בחדש או בחמשה עשר בו ובראש חדש דהויא לה ראייה שלישית דראש חדש תוך ימי זיבה ובכי האי גונא קובעת וסת בין בימי נדה בין בימי זיבה לר' יוחנן שהלכה כמותו כמו שכתבנו בפרק ראשון ושמואל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי זיבה הוא כגון שרואה מחמשה עשר לחמשה עשר ובזו אינה קובעת כמו שבארנו שם:

גדולי המפרשים כתבו שאם ראתה שבע פעמים מחמשה עשר לחמשה עשר קבעה לה וסת מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה שרואין את האמצעיים כאלו אינם והשאר קובעת בהן וסת מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה דקיימי בימי נדה ואין הדברים נראין שמאחר שאינה למודה לראות אלא מחמשה עשר לחמשה עשר היאך נקבע וסת לעשרים ותשעה שאינה למודה בו:

זה ששאלו בסוגיא זו בענין אם חוששת לוסת שבימי זיבה אם לאו גדולי המפרשים פסקו בה כרב פפא שצריכה לחוש וגדולי הדור מביאין ראיה לדבריהם מפרק אחרון במשנת נדה שבדקה עצמה שחרית וכו' ובסוגיא הבאה עליה אלא שאף הם כתבו שאין בה הכרח ומ"מ רוב פוסקים כתבו שאינה צריכה לחוש וממה שאמרו כאן רבין וכל נחותי ימא אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע אלא שאפשר דרב הונא נמי לא פליג עליה דרב פפא אלא דקאמר ליה דאי משום הא לא איריא דדילמא עשרים ושנים מעשרים ושבעה מנינן ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כרב הונא בריה דרב יהושע וכל שהיתה למודה לראות מעשרים לעשרים ושנתה לחמשה ועשרים חוששת לעשרים ולחמשה ועשרים ומונה יום העשרים שחוששת בו מראיית יום החמשה ועשרים לא מיום העשרים ויש שכתב שלדעת רב הונא בריה דרב יהושע הואיל ועשרים מעשרים ושבעה מנינן שאם ראת בעשרין ותרין חזר הוסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי אבל אם לא ראתה בעשרים ושנים שחששה לו חוששת לסוף חמשה ימים דהוו להו עשרים ושבעה מעשרים ושבעה וכן דעת גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים חולקין בה ובפרק תשיעי יתבאר בענין תקוני הוסת יותר:

ונשלם הפרק תהלה לאל: