מאירי על נדה עז

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר כל אחד עשר יום ר"ל אותם שבין נדה לנדה הרי הם בחזקת טהרה וטרחו בה בגמ' למאי הלכתא ופי' באחד מן הדרכים שבה לענין בדיקה לומר שאם טבלה בהן ונעשית טהורה אינה צריכה בדיקה בכל יום שחרית וערבית אפילו לכתחלה מפני שכבר נסתלקו דמיה בימי נדותה ומה שאמרו אחריה ישבה לה ולא בדקה שגגה ונאנסה והזידה ולא בדקה הרי זו טהורה דמשמע דלכתחלה מיהא צריכה בדיקה בכל יום ויום פירושו בימי נדותה ר"ל בימים הראויים שתבא בהם לידי נדה והם אחר שעברו אחד עשר ימי נדה שבזו צריכה בדיקה שחרית וערבית ולפירוש זה משנתנו לטהרות נאמרה שכל לביתה אינה צריכה בדיקה אלא לטהרות ולענין ימי זיבה אין הלכה כמשנתנו לשטה זו אלא צריכה בדיקה שחרית וערבית שהרי אף הנשים שדיין שעתן צריכה בדיקה שחרית וערבית כמו שהתבאר בפרק ראשון הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה שמן הסתם ראתה ולא הרגישה ואף זו אין הלכה כן שהרי הלכה וסתות דרבנן אלא שאם ראתה אחר כן טמאה משעת הוסת וזו היא טומאת וסתות כמו שביארנו בפרק שני ר' מאיר אומר אם היתה במחבוא ר"ל מחמת פחד לסטים או מחמת סבה אחרת שמתיראה המנו והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים ולענין פסק אי אתה צריך לה שהרי אף בלא סבת פחד ובהלה אתה מטהרה כמו שכתבנו שהוסתות דרבנן ומ"מ אם בדקה אח"כ ומצאה טמא אתה מטמאה למפרע משעת הוסת כמו שכתבנו ואין מקילין בה מחמת סלוק דמים שבסבת החרדה אבל הזב והזבה ר"ל בשבעת ימי ספירתן וכן שומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה וצריכים לבדוק זב וזבה בכל יום ושומרת יום כנגד יום ביום השמור ואם לא בדקו טמאות מן הסתם ואף זו בזב וזבה אין הלכה כן אלא כל שבדקו עצמן ראשון ושביעי ומצאו טהור אע"פ ששאר הימים לא בדקו טהורים ולא עוד אלא אף בבדיקת ראשון לשבעה שאחר יום ההפסקה או ביום אחרון דיין כמו שכתבנו בפרק ראשון וכמו שיתבאר בפרק אחרון אלא שלכתחלה צריכין בדיקה בכל יום ויום אבל בשומרת יום כנגד יום כל שלא בדקה ביום השמור טמאה מן הסתם הואיל ואין כאן יום של בדיקה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה למה שפירשוה בגמ' לענין בדיקה והוא הנאות בה לענין פירוש אלא שבגמ' פירשוה בדרכים אחרים שאף אנו צריכין בהן לענין פסק כמו שנבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אשה שאין לה וסת על איזה צד אסורה לשמש ויוציא ולא יחזור ועל איזה צד מותרת ביארנו הדין בסוף פרק ראשון ומ"מ כל שאסורה לשמש לא סוף דבר בימים הראויים לנדות שדמיה מצויין אלא אף בימים הראויים לזיבה כן ואין אומרין תשמש בהן הואיל ואין הדמים מצויין שמא מתוכם יבא לקלקלה בימי נדתה:

ולענין ביאור סוגיא פירשו משנתנו לומר שאחד עשר יום דחזקת טהרה לאשה שאין לה וסת ולדעת ר' מאיר שאמר שאשה שאין לה וסת אסורה לשמש ושאלו בה א"כ היאך אמרו בה יוציא ולא יחזיר עולמית ותירצו בה שמא יבא לקלקלה בימי נדה וראוי לשאול א"כ מה הועיל בה כשהיא בחזקת טהרה אלא שאפשר לפרש שהועיל שכל זמן שלא גירשה מותרת לשמש כל זמן שלא גירשה או שאינו חייב לגרשה עד שיעברו אחד עשר יום אבל לאחר שיעברו אחד עשר יום חייב לגרשה שמא תקלקלנו בימי נדה ומה שראוי בזה לענין פסק כבר התבאר בסוף פרק ראשון:

כל הנשים שאמרו שמטמאות למפרע מעת לעת ומפקידה לפקידה לענין טהרות לא סוף דבר כשראת בזמן הראוי לנדות שדמיה מצויין אלא אף בזמן הראוי לימי זיבה בין ביום ראשון שבהן שצריכה לשמור בו יום כנגד יום בין שטבלה ליום שמורה וראת בין בראיה שביום שלישי הגורמת לזיבה גדולה וכן היולדת שראת דם בפתיחת הקבר מטמאה מעת לעת ואע"פ שהמעוברת דיה שעתה כל שהגיע ללידה מטמאה מעת לעת כך נראה לי ויש מעמידים אותה שלא כהלכה ולדעת ר' יוסי שמזקיק בה שיעברו עליה שלש עונות משהוכר עוברה וזו כשלא עברו עליה שלש עונות בימי עבורה בלא ראיה ועקר הדברים כמו שכתבנו וזו של לידה מיהא דוקא בימי נדה שאם בימי זיבה אין לך קושי גדול מולד:

כבר ביארנו בפרק ראשון על איזה צד אשה קובעת וסת בימי זיבות ונדות ועל איזה צד אינה קובעת ומ"מ לענין ביאור פירשו בסוגיא משנתנו לענין קביעות וסת כלומר כל אחד עשר בחזקת טהרה שלא להיות הוסת נקבע בהם לענין שתצטרך לעקירתו שלשה פעמים או לטמאה משעת הוסת לכשתבדוק ותמצא טמא או להיות דייה שעתה והריני מעירך בביאור סוגיא זו דרך קצרה והוא שאמרו רב הונא אמר לומר שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה כלומר שאם ראתה שלשה פעמים מחמשה עשר לחמשה עשר שנמצאת יום ראייתה שמיני לאחד עשר יום שאחר הנדות והוא זמן זיבה אין זה קביעות וסת והוא הדין לכל ימי זיבה שהם מתחלת שמיני לראיית הנדות עד שמנה עשר אבל בימי נדתה קובעת כגון שרואה מעשרים לעשרים שהרי יום עשרים יום שני לזמן הנדה ואמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא ואמר ליה אביי את אמריתה ניהלן ואהא אמריתה ניהלן היתה למודה לראות לחמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים ר"ל לא סוף דבר חמשה עשר שעבר ויום עשרים דהשתא דהני ודאי פשיטא דאסורי שהרי יום חמשה עשר היתה ממתנת בו לראות וחייב אדם לפרוש בעונת הוסת ויום עשרים שהרי נדה היא אלא לאחר טהרתה חוששת מכאן ולהבא ליום חמשה עשר וליום עשרים ומדקאמר למודה אלמא קבעה לה וסת ואמר רב יהודה עלה לא שנו אלא חמשה עשר לטבילתה שהוא יום עשרים ושנים לראייתה ונמצא זמן נדה ואשה קובעת וסת בימי נדה ושנתה לעשרים לטבילתה שהוא עשרים ושבעה לראייתה וחוששת ליום עשרים ושנים משום דאורח בזמנו בא וליום עשרים ושבעה דאפילו בחדא זימנא חוששת כדאיתא בסוף פרק האשה אבל חמשה עשר לראייתה הואיל וזמן זיבה אין כאן קביעות וסת ושאלו בה מקבע לא קבעא מיחש מיהא אמרו דניחוש לוסת שקבעתו שלשה פעמים בימי זיבה להצטרך בדיקה כל אותו היום ולפרוש כל אותו היום כשאר הוסתות שחושש אף בוסת שאינו קבוע וכמו שאמרו בפרק האשה לא אמרן אלא למיקבע אבל למיחש אפילו בחדא זימנא חיישא והכא נמי מהו דתיחוש ליום הוסת אע"פ שקביעותו בימי זיבה דלא גרע מוסת שאינו קבוע ובאו לבררה מזו שהזכרנו היתה למודה לראות לחמשה עשר יום ושנתה ליום עשרים חוששת לשניהם ואמר רב יהודה לא שאנו אלא חמשה עשר לטבילתה שהם עשרים ושנים לראייתה ושנתה לעשרים שהם עשרים ושבעה לראייתה וחוששת ליום שנים ועשרים הבא וליום שבעה ועשרים הבא והרי יום עשרים ושנים הבא בימי זיבה הוא כמו שנבאר והמשל בזה חשוב כל החדשים משלשים שלשים יום כדי להקל בחשבון ואשה זו היתה למודה לראות מעשרים ושנים לעשרים ושנים וקבעה וסתה בכך ותציע שראתה ברביעי באדר ונמצא יום עשרים וחמשה באדר עשרים ושנים לראייתה והוא בימי נדה ושנתה עכשו וסתה ולא ראתה עד עשרים ושבעה לראייתה והוא אחד בניסן ואמר שזה וזה אסורים ר"ל יום עשרים ושנים ויום עשרים ושבעה הבאים ומ"מ סבירא ליה שעשרים ושנים מעשרים ושנים אנו מונים ר"ל שלא נמנה עשרים ושנים לאחד בניסן שהוא יום ראייה המחדשת אלא מעשרים וחמשה באדר שהוא יום הוסת ונמצא יום עשרים ושנים זה האסור הוא יום שבעה עשר בניסן ועשרים ושנים זה שהוא שבעה עשר בניסן בימי זיבה הוא שאע"פ שאם תמנה שבעה עשר בניסן מרביעי באדר תמצא ששבעה עשר בניסן בימי נדה הוא ורביעי הוא לשבעת ימי נדה מ"מ נדה ופתחה מעשרים ושבעה מנינן שהוא יום אחד בניסן שמאחר ששנת לאותו היום ודאי פתח נדה מנינן מאותו היום והוה ליה שבעה עשר בניסן עשירי לזיבה ואעפ"כ חוששת בו וגדולי קדמונינו מקשין בה ומה ראיה מכאן שזו בדין הוא שתחוש מפני שקביעות וסתה היה בימי נדה ואע"ג דכי הדרי ואתו עשרים ושנים דאותו וסת קיימא בימי זיבה לפי פתחה של עכשו מ"מ קביעות וסת המביאתה לחששא זו היה מעשרים ושנים לעשרים ושנים של ימי נדה וכל שקבעה וסתה בימי נדה אע"ג דהשתא אתי ההוא וסת בימי זיבה חיישא אבל מ"מ אין וסת חדש נקבע בימי זיבה אף לחוש לו אלא שגדולי הדורות תירצו דקל וחומר הוא ומה במקום שקבעה וסת לימי נדה ולא ראתה בימי זיבה אלא פעם אחת אמרת דחיישא אע"ג דימי זיבה יש בהן סלוק דמים כל שכן אם קבעה וסת בימי זיבה שראוי לה לחוש שהרי נפקע ממנה דין סלוק דמים ובתוספות מתרצים שכל שאין חוששין לקבוע בימי זיבה אין חוששין לקבוע בימי נדה אחר שנזדמן עכשו בימי זיבה וכמו שאמרו בפרק אחרון ברואה בתוך אחד עשר יום שאם יש לה וסת דיה שעתה והקשו ממנה לשמואל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה אלמא דכל דסבירא ליה שאינה קובעת וסת בימי זיבה אף אין נוהגין בה ר"ל בזמן הזיבה דין הוסת הקדום להיות דייה שעתה: