מאירי על נדה עב

המשנה הרביעית והיא בענין החלק השני והוא שאמר המקשה נדה וכו' המקשה נדה ר"ל הרי היא נדה כלומר מקשה לילד וראתה דם הרי זו נדה גמורה ופירשוה בגמ' כשראתה בימי נדותה ר"ל בימים הראויים לנדות שהאשה מטמאה בנדות אף באונס ואף באונס שמחמת קשוי לידה אבל זיבה אע"פ שמטמאה בה אף מחמת אונס מ"מ כל שראתה בו מחמת קשוי לידה אינו כלום וא"כ כל שהיא טהורה וראתה אף מחמת קשוי הרי היא נדה אבל כל שהיא נדה ויצאה לה בימי זיבה וראתה בהם מחמת קשוי לידה אינה זבה כלל ואין כרב שפירש משנתנו בימי זיבה ולהיותה מיהא ליומה הואיל ומצינו שהקשוי סותר במנין שבעה נקיים יום אחד ולמחרתו מותרת בלא שמור אלא אפילו ליומה אינו כלום וכן אין הלכה כשמואל שפירשה גם כן בימי זיבה ומדרבנן לומר שנחוש שמא תשפה ונמצאת קשויה שלא מחמת ולד והוברר הדבר שדם זיבה הוא ולא דם קשוי אלא אינו כלום ואין חוששין שמא תשפה מפני ששפיה אחר קושי דבר שאינו מצוי הוא ואע"פ שחששו בענין טבלים בקיעת נאד וכן בהרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו חוששין למיתה ואסורה מיד באלו סופן לבקוע ולמות אבל זו אדרבה סופה להרבות בקשוי עד שתלד ואין חוששין לשפוי אף מדרבנן וכדקאמר ר' יצחק עלה בגמרא אינו כלום ומ"מ יש פוסקין לחוש מדרבנן ולהצריכה שמור וכבר ידעת שימי זיבה הם אחד עשר יום הבאים לאחר הנדות ואינה חוזרת לפתח הנדות עד שתעבור ימי זיבה ותמנה שבעה נקיים אם בתוך אחד עשר אם לאחר אחד עשר הא כל שעברה אחד עשר יום בלא זיבה או שנעשית זבה אלא שספרה שבעה נקיים הרי הן ימי נדה לטמאה בקשויה אע"פ שלא טבלה כמו שביארנו בפרק ראשון בביאור פתח נדה שבמסכת ערכין ואע"פ שלא היתה רגילה לראות אלא משלשים לשלשים ואע"פ שגדולי המחברים כתבו בפירושי המשנה בענין זה שזמן הנדות הוא הזמן המורגל אצלה להיות בו נדה אשגר לישן הוא ואף הם לא כונו בה אלא למה שכתבנו:

ואח"כ פירש היאך השופי שאחר הקשוי מפקיע דינו של קשוי ומחזיר תורת טומאת הדם לישנה ופירש שאם קישתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום שהם ימי זיבה אם שפת אחריהן מעת לעת נפקע דין הקשוי למפרע ונעשת זבה וכשיולדת נעשת יולדת בזוב והוא הדין לקשתה שנים וראתה יום אחד בשופי ור' יהושע אומר לילה ויום ר"ל שלא כל מעת לעת במשמע אלא שתשפה יום שלם כסדרו לילה תחלה ואח"כ יום ואם התחילה לשפות בתחלת היום אינו מפקיע דין הקשוי עד שתשפה לילה שאחריו ומחרתו ולברר דבריו יותר אמר כלילי שבת ויומו שהכל יודעין שמבערב מתחילין בו בקדשה ובתוספות פירשו שלא הוצרך לכך שמשאמר לילה ויום הדבר ידוע שלילה ואח"כ יום קאמר אלא שפירושו שצריך שתשפה לילה ויום במעט תוספת לפניו ולאחריו כלילי שבת ויומו והלכה כר' אליעזר ופירוש הדברים ששפתה מן הצער ולא מן הדם כלומר כל ששפתה מן הצער ר"ל החבלים והקשוי אע"פ שלא פסק הדם שופי הוא ומינה שאם פסק הדם ולא פסקו החבלים אינו שופי ומ"מ פי' בגמ' בשופי זה שמעת לעת שכתבנו שהוא מפקיע דין הקשוי דוקא כשילדה מתוך אותו השופי וכל שהשופי סמוך ללידה טמא הא כל שחזרה וקשתה עד שנעשה הקושי סמוך ללידה טהור והוא שאמרו קשתה יום אחד ושפתה שנים וילדה או שקשתה שנים ושפתה אחד וילדה או ששפת אחד וקשת אחד ושפת אחד וילדה הרי זו יולדת בזוב אבל שפתה יום אחד וקשתה שנים וילדה או ששפת שנים וקשתה יום אחד וילדה או שקשתה אחד ושפת אחד וקשת אחד וילדה אין זו יולדת בזוב כללו של דבר קושי סמוך ללידה טהור ואינה יולדת בזוב שופי סמוך ללידה טמא והרי זו יולדת בזוב וגדולי המחברים כתבו ששופי שמעת לעת מפקיע דין הקשוי אע"פ שחזרו לה החבלים ושמא הם מכוונים בששפת אחר החזרה מעת לעת וילדה מתוך השופי וכן אמרו בגמרא חנניא בן אחי ר' יהושע אומר כל שחל קשויה בשלישי שלה אפילו כל היום בשופי אין זה יולדת בזוב ודבר זה י"מ דלאו כהלכתא היא אלא שחנניא סובר כר' יהושע שמצריך לילה ואח"כ יום וכל שחל לאו דוקא התחלה שהרי כבר ראת בקושי שנים אלא פירושו כל שנכנס קשויה בשלישי לראייתה אפילו שעה אחת ושפת כל שאר היום ועוד שעה אחת מן הרביעי לתשלום מעת לעת אין זו יולדת בזוב שאין זה לילה ויום ואין נראה כן שאם כן היאך אמרו כללו של דברי לאתויי הא דחנניא ועוד היאך אמרו בסוף הסוגיא לאפוקי מדחנניא היה לו לומר לאפוקי מדר' יהושע אלא חנניא כר' אליעזר סבירא ליה שכל מעת לעת מפקיע אלא שמוסיף על דבריו שכל שנכנס הקשוי בשלישי לראייתה הואיל והוא יום הגומר והגורם לזיבה גדולה אע"פ ששפת רוב היום ושהשלימה מן הרביעי מעת לעת בשופי או אפילו שני ימים אינה יולדת בזוב עד שתראה שלשה ימים אחרים בשופי וי"מ לשטה זו עד שתשפה מעת לעת אחר השלישי ומתוך כך יש פוסקים כחנניא ומדקאמר הכא לאתויי הא דחנניא ויש פוסקין דלא כחנניא ומדקאמר בסוף הסוגיא לאפוקי מדחנניא וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ"מ ראיתי להם שכתבו חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה אפילו כל היום כלו בשופי אין זו יולדת בזוב שהרי יום הלידה סמוך לקושי ושמא כך הוא מפרש דבריו של חנניא:

כמה היא קשויה כלומר באיזה זמן הקרוב ללידה דנין את הצער והחבלים בקושי שמחמת לידה ופירש ר' מאיר אפי' ארבעים וחמשים יום ופי' בגמ' כל שראתה בימי זיבה שבתוכם ולאו דוקא כל חמשים ומ"מ אפשר לפרשה בכל החמשים יום וכגון שלא השלימה בהם ספירת שבעה וכן זה שאמרו ארבעים וחמשים פירשו בגמ' ארבעים לבריאה וחמשים לחולה שהחולי מנדנד את הולד וממהר אל לדתה ור' יהודה אומר דיה חדשה ר"ל חדש תשיעי ור' יוסי ור' שמעון אומרין אין קשוי יתר משתי שבתות והלכה כדבריהם והילכך כל שקישת ארבעה עשר יום קודם הלידה הרי זה דם קשוי אבל כל שקשת קודם לכן אע"פ שילדה לה מתוך הקשוי הרי זה יולדת בזוב ובזמן הזה הואיל ואף בטפה כחרדל יושבת שבעה נקיים מספק שמא ראתה שלשה ימים וכן קושי סותר כל שבעה מספק שמא בימי נדה היא כלן יולדות בזוב הן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: