מאירי על נדה סב

הפרק הרביעי בעזרת האל ובישועתו:

בנות הכותיים וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק השלישי בענין הדמים ובפרט בנשים שאין דמם מטמא מן התורה וקצת עניני החלק החמישי ובפרט בענין דם הבא מחמת קשוי הלידה ובעניני יולדת בזוב וקצת עניני החלק השני בעניני קביעות הוסתות ובפרט לבאר שאינה קובעת וסת בימי נדה ובימי זיבה ושאר דינין שבענין זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר בנות הכותיים והצדוקים והנכרית על איזה צד דמן מטמא ועל איזה צד אינו מטמא וכן בדם טהרה של קצת ישראליות הטמאות מצד אחר ויתגלגלו בזה קצת דינין בעניני טומאה ודין יולדת בזוב השני בענין דם הבא קשוי לידה על איזה צד טהור ועל איזה צד טמא השלישי לבאר דין אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה ושאין בהם קביעות וסת אא"כ על צדדים ידועים כמו שנבאר וכן בקצת דינין אחרים שבדיני וסתות:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר בנות כותיים נדות מעריסתן הכותיים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות והן יושבות על כל דם ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן בספק יתבאר בגמרא שתינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה ר"ל אם ראתה שנאמר בפרשת נדה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה ודרשו בו אשה אין לי אלא אשה ר"ל גדולה תינוקת בת יום אחד מנין ת"ל ואשה ומ"מ מן הסתם אין מחזיקין את האשה בטמאה לא גדולה ולא קטנה ולא סוף דבר מן הדין אלא אף משום גזירה ליכא שמאחר שאנו דורשין אשה ואשה אף אנו נותנין לב בהן ומפרשין אותן בשעת ראייתן זהו הדין בישראלית גמורה אבל הכותיים אף קודם שעשאום כגוים גמורים לא היו כישראלים גמורים לגמרי מפני שלא היו נשמעים אלא לתורה שבכתב ולפשוטי המקראות ולא היו דורשין אשה ואשה ומתוך כך אפילו היתה ביניהם תינוקת שתהא רואה לא היו מטמאין אותה ומתוך כך סובר תנא זה שמאחר שכן אין נותנין לב עליהם ומתוך כך מחזיקין אותם בטמאות מן הסתם אף ביום שנולדו וכן לעשרה ימים לזיבה וכן הזכר בזיבה או שמא לא אמרוה בזכר מן הסתם הואיל ומיעוט שאינו מצוי הוא ומ"מ אין הלכה כן שלא נשנית אלא לדעת ר' מאיר שחושש למיעוטא כמו שהתבאר לדעתו קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין ולא חולצין דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולא מיבמין קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעים בערוה שהרי אינה בהקמת שם ואע"פ שר' מאיר לא אמרה אלא במיעוט המצוי אף זה מצוי הוא שהרי מעשה היה והטבילוה קודם לאמה משום מגע תרומה וכגון שראתה יום או יומים ללידתה והטבילוה תוך שבועים של אמה שהיתה יולדת נקבה ומאחר שהיו נותנין לב על כך ודאי נראה שמצוי הוא ואע"פ שתינוקת זו אף בלא ראיה היתה מיטמאת אגב אמה שהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ בטומאה זו לא היו ממתינין אותה שבעה אלא ביומה היו מטבילין אותה ולא היו אומרין דרך גוזמא והטבילוה קודם אמה שהרי אף בכל תינוקת וכל תינוקת כן ומ"מ הרי פסקנו במקומו כחכמים דחליצה הוא דלא משום דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל לענין יבום מיבמין ואין חוששין לסריס ואילונית ואף בזו אין חוששין למעוט ואין מטמאין אותם מן הסתם ויש פוסקין כסתם משנתנו ולא מן הדין אלא מפני שקבעום בשמונה עשר דבר ומ"מ בזמנים הללו כבר עשאום כגוים גמורים והגוים אין דמן או זיבתן מטמא מן התורה אלא שחכמים גזרו עליהם להיותם כזבים וכזבות כל שהן בני ביאה ר"ל הוא מבן תשע ויום אחד והיא מבת שלש ויום אחד ולמטה מזמן זה לא גזרו בהם שלא היתה הגזרה אלא שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצל הגוי במשכב זכור ופחות מכן אין ביאתן ביאה לגזור עליהם ומ"מ לפי הענין הראשון אמר שהכותי מטמא משכב התחתון כעליון מפני שהוא בועל נדה וזו ודאי לא נאמרה בכותי קטן שאף הוא מיטמא מן הסתם בזיבה מחמת עצמו שהרי אין דורשין גם כן איש ואיש עד שיהו נותנים לב על כך או שמא אינו מיטמא מן הסתם הואיל ואינו מצוי אלא שמ"מ הענין בכותי גדול ונשאוי ומאחר שהן גדולים אין מטמאין מן הסתם שהרי הן נזהרין הם בנדות וזיבה ואמר על כך שמ"מ אחר שהתחילו לראות מחזיקין אותן בנדות והכותיים בעליהן נדונים כבועלי נדות ופירש הטעם שאע"פ שהן נזהרות בנדות מ"מ יושבות הן על כל דם בין ירוק בין אדום והכל טמא בעיניהן ופעמים שמתחילות בדם ירוק ומונות ממנו שבעה אע"פ שרואות אחריה דם אדום והרי שלא היה להן למנות אלא מראיית דם האדום ואף הם נדונין מתוך כך כבועלי נדות:

ומטמאין משכב תחתון כעליון ופי' בגמ' שלא בא ללמד בדין מדרס שאם יש כאן עשר מצעות וישב עליהן שמטמא את כלן שזו פשוטה היא שהרי דרסן אלא שבא ללמד שלענין זה אינו כנדה לגמרי שמשכב הנדה ומרכבה אב הטומאה אע"פ שלא נגעה כגון משכב התחתון וכן מטמאה אדם לטמא בגדים וכן מטמאה כלים במגע ובמשא והיסט ומשכב בועלה אינו אלא ולד הטומאה אף אותו שנוגע בו ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין כדין כלים שנוגע בהן אלא שאף הוא מטמא כלים במגע ובמשא והיסט כעליונו של זב ר"ל משא הנישא על הזב ואינו נוגע בו שאינו אב הטומאה ומה שאמר והן יושבות על כל דם ר"ל מפני שהן יושבות על כל דם כמו שביארנו ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש שהרי טומאתן ספק וכן מטעם זה אין שורפין עליהן את התרומה והקשו עליה בגמ' ממה שאמרו במסכת טהרות על ששה ספקות שורפין את התרומה אלמא ששורפין את התרומה על הספק והעמידוה בכותי שטבל בפנינו והוא הדין ערום שאין לבא בה מתורת בגדים שהן מדרס לפרושים ודרס על בגדיו של חבר ונגעה תרומה בבגדי החבר ואין לחוש אלא שמא בעל נדה ועדין הוא תוך שבעה שאין טבילתו כלום וזהו ספק בעל בקרוב ספק לא בעל בקרוב ואם תמצא לומר בעל בקרוב שמא השלימה היא לדם ירוק והרי היא נדה או שמא לא השלימה היא לדם ירוק והרי אינה נדה והוה ליה ספק ספיקא ואין שורפין את התרומה בתרתי ספיקא אבל אם לא טבל בפנינו הרי ודאי בעל והוא בחזקת שלא טבל ואין כאן אלא ספק השלימה לדם ירוק ספק לא השלימה ושורפין עליה את התרומה וכן אם אינו ערום שורפין עליה את התרומה מצד בגדים שהן מדרס שסתמו עם הארץ הוא שאם בכותי חבר אין דנין אותו בבועל נדה כלל ועקר משנתנו אין בה הפרש בין לדעת האומר גירי אריות הן בין לדעת האומר גירי אמת שאם תאמר גירי אמת הן מ"מ אינם כישראלים גמורים כמו שכתבנו ואם תאמר גירי אריות הן והיה לנו לדמותם לגוים שלא לטמא בודאי מן התורה ומאחר שכן לא יהא ספקם מטמא מדברי סופרים עד שיהיו בני ביאה מ"מ אפשר שהחמירו בהם יותר מגוים מפני שישראל מיטמאין הם כשירות חזקה ואין צריך להעמיד משנתנו מטעם זה לדעת האומר גירי אריות הן וראיה לזה שהרי ר' יוסי סובר גירי אריות הן וכדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל דקאמר תורמין משל כותיים על של גוים ואעפ"כ הוא סובר שבנות הכותיים נדות מעריסתן וכדאיתא בראשון של שבת ולענין פסק מיהא אין לנו בה כלום כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: