מאירי על נדה סג

תרומת חוצה לארץ עקרה מדברי סופרים ומתוך כך לא אסרוה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצא מגופו כגון זבים וזבות ובעלי קיריין ונדות ויולדות אבל שאר טמאים אפילו טמאי מתים מותרין בה אף לאכילה ואין צריך לומר במגעה ואף אותן שטומאה יוצאה מגופן לא נאסרו בה אלא לאכילה אבל במגעה מותרין וא"כ זה שהוצרכנו להטביל התינקת שהוזכרה במשנתנו משום מגע תרומה פירושה לסוכה שמן של תרומה והסיכה הרי היא כשתיה כדכתוב כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והשתיה בכלל אכילה לפי דרכך למדת שתרומה נוהגת בחוצה לארץ בשמן והוא הדין לדגן ותירוש ששלשתן חדא מחתא נינהו וזה שאין אנו נוהגים כלל בענינים אלו כתבו הגאונים שלא נהגו כן אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל וכן היא רמוזה במסכת ידים ואף זו דוקא בדורות הראשונים שהיו נוהגים טהרה אף במקום טומאה ובאכילת חליהן על טהרת קודש או על טהרת תרומה והיו נוהגים במתנות עניים ומתנות כהנה ועכשו אין נוהגין אלא בחלה שלא להשתכח ויש מחייבין במתנות כהנה ואין נראה כן כמו שביארנו במקומו ממה שכתבנו למדת שאף כהן שטומאה יוצאה מגופו לא נאסר בתרומה אלא קודם טבילה אבל לאחר טבילה מותר וא"כ זה שאמרו בבכורות כ"ז א' נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן פירושו אף בכהן גדול שטבל וא"כ מפרישין חלה טמאה בפסח אף במקום שאין כהן קטן ויאכלנה כהן גדול לאחר טבילה אלא שבתוספות חוככים בה לומר שצריך הערב השמש וא"כ חלה בפסח אי אפשר לשהותה ואע"פ שאמרו טבול יום אוכלה ועל כרחך בטומאת קרי נאמרה שהרי לא נאסרה אלא לזבין וזבות ההיא לא בחלה הנשרפת אלא בשניה הנאכלת ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאין שום טמא צריך הערב שמש לחלת חוצה לארץ או לתרומת חוצה לארץ:

סיכה שאסרו בשמן של תרומה ומשום דסיכה כשתייה מדברי סופרים היא וקרא אסמכתא בעלמא שהרי שותה ביום הכפורים בכרת וסיכה מדברי סופרים ומכאן כתבו גדולי הרבנים שאין למדין המנה אלא למה שהוזכרה הא שאר איסורים כגון חלב ודם או שומן חזיר אין סיכתן אסורה כלל: