מאירי על נדה נו

לענין טומאת מקדש וקדשיו כבר ביארנו במסכת שבועות שכל שיש לו ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים הוא חייב בקרבן עולה ויורד והעלם זה ענין העלם טומאה או העלם בשר קודש ומקדש או העלם שניהם ר"ל העלם טומאה והעלם מקדש ואין הלכה כר' עקיבא שאמר שאין קרבן אלא בהעלם טומאה אבל לא בהעלם מקדש וכל שכן שאין הלכה כר' שאף בהעלם טומאה שדי נרגא לומר שאינו בדין קרבן אא"כ ידע בתחלה באיזו טומאה נטמא ושכח בינתים ונזכר בסוף אבל ידיעה בתחלה שנטמא הואיל ולא ידע באיזו טומאה אינה ידיעה וכבר ביארנוה שם בכדי הצורך:

מעינותיו של מצורע כגון רקו ומימי רגליו ושכבת זרעו וכן של מצורעת כגון רקה ומימי רגליה אב הטומאה כדין זב וזבה ודוקא מצורע שטומאתו מגופו אבל שאר טמאים כגון טומאת מת וכיוצא בו הואיל ואין טומאה יוצאה מגופו לא:

הכניס כלי טמא במקדש אף הוא חייב כרת אבל אם זרקו לשם פטור מן הכרת וחייב במלקות ולמדת שאם היו במקדש כלים טמאים אף הם טעונים שלוח וכלי חרס שאין להם טהרה במקוה התבאר בזבחים ששוברם במקומם וזהו שלוחן שהרי שבירתו זו היא טהרתן אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה מוציאן משם:

אע"פ שביארנו בראיית טומטום ואנדרוגינוס שאינה מחייבת על ביאת מקדש בשאר טמאות שבהם מיהא הרי הם כשאר בני אדם ואם נטמאו במת וכיוצא בו ונכנסו למקדש חייבין לא אמרוה אלא בטומאות הפורשות מגופן:

טומטום ואנדרוגינוס אינן בכלל ערכין ואם אמר אחד מהן ערכי עלי או שאמר אחד עליהם ערכן עלי אינו כלום שלא קצצה תורה ערכין אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית ודרכי הערכין וחלוק שבין ערך זכר לערך נקבה כבר הוא מפורש בכתוב להדיא: