מאירי על נדה נה

המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה טמאה לידה ואין אומרין שמגוף אטום באה אבל אין נותנין לה ימי טוהר כלל שאע"פ שודאי ולד הוא שמא הרחיקה לידתה ומכמה ימים יצא רוב הולד לאיברים וכבר עברו ימי טהרתה ואחר שכן כל דם שתראה דם נדה הוא ונמצאת יושבת לנקבה אף בלא ראיה ולנדה בראיה ומ"מ הואיל וודאי ולד הוא מביאה קרבן ונאכל אבל המפלת ואינה יודעת מה הפילה תשב לזכר ולנקבה ולנדה ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא לא ולד הפילה יד חתוכה זו שכתבנו שאמו טמאה לידה ושמביאה קרבן ונאכל גדולי הרבנים פירשו בה שחתוכה בחתוך אצבעות הא כל שהפילה דמות יד ורגל בלא חתוך אצבעות אמו טהורה מפני שדנין אותה כבאה מגוף אטום כמוה ואינו דומה לשפיר מרוקם שאמו טמאה לידה אע"פ שלא הגיע לכלל חתוך אצבעות שהשפיר עתיד לבא לכלל חתוך הוא ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא אמרו יד חתוכה אלא שעל ידי חתוך אצבעות נעשה ולד ודאי ומביאה קרבן ונאכל וזהו שאמר אין חוששין שמא מגוף אטום באתה כלומר לדונה בספק שלא להיות קרבנה נאכל הא כשאינה חתוכה אין קרבנה נאכל אבל אמו מ"מ אף בשאינה חתוכה טמאה לידה ואע"פ שאמרו יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אלמא ביד לבדה לא בזו הואיל ומעוברת היא אינה לידה עד שיצא רובו אבל מפלת יד לבדה שאינה מרגשת עוד בולד חוששין שמא כבר הפילה שאר האיברים:

הוציא עובר את ידיו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים אבל אין נותנין לה ימי טוהר שאינה לידה מן התורה והילכך אע"פ שטמאה לידה בהוצאת היד משיצא ראשו או רובו מונה טומאת לידה שבעה לזכר ושבועים לנקבה ושמא תאמר אחר שכן מה הועלנו בטומאת לידה שבהוצאת היד אי משום מנין שבעה ושבועים הרי אינה מונה אלא משעת יציאת ראשו או רובו ואי משום טומאה תיפוק ליה משום נדה דהא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ יש לה מקום בשיש משעת הוצאת היד והחזרתה עד שעת לידה יותר מארבעה עשר יום שאם משום נדה משספרה שבעה נקיים טהרה ואנו מטמאין אותה כל ארבעה עשר יום מחשש לידת נקבה:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה כו' פי' המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה שהרי שניהם ספק זכר ספק נקבה וכן אם ילדה טומטום וזכר עמו תשב לנקבה מצד הטומטום או האנדרוגינוס אבל טומטום ונקבה תשב לנקבה לבד שהרי מ"מ אתה נותן לה ימי טוהר של נקבה מצד הנקבה יצא מחותך ר"ל אבר אבר ויצא בלא סדר ר"ל שלא יצא הראש תחלה וכן יצא מסורס ר"ל שלם אלא שיצא דרך מרגלותיו אינו כילוד לטמא בלידה עד שיצא רובו ואם יצא כדרכו ראשו תחלה משיצא רוב ראשו הרי הוא כרובו ואיזה הוא רוב ראשו משיצאה פדחתו ר"ל מצחו ואף במחותך כן כמו שהתבאר בגמ' לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו ויציאת ראשו שכתבנו לא סוף דבר שיצא לחוץ אלא כל שנתברר לו בשמיעת קולו או על פי המילדת שיצא ראשו חוץ לפרוזדור הרי זה כילוד כמו שיתבאר בפרק דופן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ידעת שהאשה מטמאה באודם והאיש בלובן מעתה טומטום ואנדרוגינוס נותנין להן חומרי שניהם ליטמא באודם ובלובן ומ"מ טומאתן ספק ואין שורפין עליה את התרומה וכל שכן שאין חייבין על ביאת מקדש:

ראה אחד מהם אודם ולובן כאחד הרי יש כאן טומאת ודאי על כל פנים ושורפים עליה את התרומה אבל אין חייבין עליה על ביאת מקדש שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית והתבאר בתוספתא של מסכתא זו פרק ראשון שטומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן וכן הנוגע בלובן ואודם שלו אינו חייב על טומאת מקדש אבל הוא שנגע בשל עצמו ר"ל בלובן ואודם שראה כתבו גדולי המחברים שחייב על ביאת מקדש ויראה שמן התוספתא כתבוה ומ"מ גדולי המגיהים פירשוה בהם שנגעו בשל זכר ודאי ונקבה ודאית שלא לטעות ולומר לא חיבה תורה שלוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית: