מאירי על נדה נג

המשנה הרביעית והכונה בה במה שתתגלגל בענינים אלו לענין טומאת אהל והוא שאמר השיליא בבית הבית טמא כאלו היה שם מת ולא שהשליא קרויה ולד אלא שעל כל פנים ולד יש בה אלא שנמוח אחר שיצאה השליא שאין שיליא בלא ולד ר' שמעון מטהר ומפני שנמוק הולד עד שלא יצא ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב ואע"פ שמודה הוא שאמו טמאה לידה לענין טומאה מיהא מטהר ואין הלכה כר' שמעון אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שכתבנו שהבית טמא דוקא בית שיצאה לה בו אבל אם הוציאו בספל בבית אחר טהור שעל ידי טלטולו נמוק והרי אינו אבל כשהוא בבית ראשון שלא נטלטל אלא מיציאתה מן הגוף לא נמוק לגמרי:

ממה שכתבנו למדת שבית החיצון לרבנן ובית הפנימי לר' שמעון שוים להיות הבית טהור מצד שכבר נמוק הולד וא"כ מה ששאלו מאי טעמא דר' שמעון ופירשו גדולי הרבנים שאף לכשתאמר שנמוק מ"מ גופו של מת הוא והוה ליה כנצל וכרקב שמטמא באהל אף לדעת רבנן נשאלה ומה שהשיבו לר' שמעון נעשית תשובה לחכמים וכן פירשוה גדולי הדורות אחר שכן צריך אתה לידע לדעת חכמים מאיזה טעם טהרוהו בבית החיצון יהא כרקב וכנצל ר"ל בשר שנמוח ונעשה ליחה ונתקרשה ובסוף הסוגיא העלוה לר' שמעון משום בטול ברוב נגעו בה ר"ל שמחיו של נפל בטל בדם הלידה ולתנא קמא מיהא אינו חושבו במחוי כדי לטהרו אלא בבית החיצון ומ"מ כשהוא בבית החיצון כבר נמחה ובטל ברוב שכל טומאה שנתערבה במין אחר של טומאה שאינה שוה לו בטלה ברוב הן קלה בחמורה הן חמורה בקלה:

ומ"מ לענין ביאור הסוגיא כששאלו תחלה מאי טעמא דר' שמעון ותירצוה משום דקסבר כל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה פירושו משום דנצל אינו מטמא בפחות מכזית וקא סלקא דעתין דבאותו זית נתערב בו מדם הלידה ואע"פ שדם הלידה היה ראוי להצטרף עמו וליחשב לה כמין אחד הואיל ואינו שוה לו במדרגת טומאה אינו מצטרף עמו ונמצא שיעורו פחות מכזית וכדמיון מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא שטהור לר' שמעון משום דאותו גרגיר עפר מעט שיעור מלא תרוד ונדחה טעם זה דאדרבה שני פריכי רקב מבטלין את של עפר וכן היה יכול להקשות דבשיליא מיהא אפשר שיש בשפיר כמה זיתים אלא דעדיפא מינה אקשי עד שהוצרך לומר בזו של רקב מצד שאין טומאת רקב אלא ברקב שאין בו תערובת ואפילו היה שם מלא שני תרודין גרגיר עפר מפקיע טומאתן וא"כ בשיליא אין הטעם אלא משום בטול ברוב כמו שכתבנו: