מאירי על נדה מג

וכבר ביארנו בפרק שני שהדם מקומו טהור ודם טהור העובר דרך בו אינו טמא לטמא האשה טומאת ערב ושאר דברים שבשמועה סוגיא בעלמא הוא ודברים פשוטים:

כבר ביארנו שזיבת האיש וקריו שניהם שוים שאין מטמאין את בעליו אע"פ שנעקר הזוב או הקרי ממקומו עד שיצא לחוץ אבל שיעור טומאתן חלוק זה מזה לנוגע שהזוב אף לנוגע בו בכל שהוא ובקרי לנוגע בכעדשה מ"מ לרואה עצמו שניהם שוים לטמאו בכל שהו אלא שהן חלוקין מצד אחר שהקרי אע"פ שיצא לחוץ אינו מטמא אלא במגע ר"ל שאם יצא ממנו בכח כחוט דק של קרי ולא שתת בפי האמה ולא נגע בו כלל לא נטמא שהרי לא נגע ואם מפני שנגע מבפנים מגע בית הסתרים הוא ואינו מטמא ובנדה הוא דגזר רחמנא לטמא בפנים משבא לבית החיצון מדכתוב בבשרה וכן שהיא טמאה מצד הראיה אף בלא מגע ומתוך כך אמרו בו שכל שיוצא בכח אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה כלומר שיהא החוט היוצא עב עד שיסתום פי האמה עד שבהכרח יגע משהו ממנו בפי האמה ומ"מ כל ששתת ונגע בפי האמה טמא אף בחוט הדק שלא שאלו בו חתימת פי האמה אלא כדי שיגע ממנו משהו בפי האמה ולא עוד אלא שי"מ שכתבו שלא אמרו בחתימת פי האמה לענין שיעור ר"ל שיהא החוט עב עד שיסתום פי האמה אלא בחתימת פי האמה ר"ל שפתה שבגלוי ובזיבה אינו צריך מגע אלא מכיון שיצא לחוץ אף בלא מגע טמא ומאחר שכן אינו צריך חתימת פי האמה אע"פ שבפרק דופן הצריך ר' נתן אף בזוב לחתימת פי האמה אין הלכה כן:

הכניס קיסם דק חלול בפי האמה ויצא שכבת הזרע דרך בו בלא שום מגע בשפת פי האמה טהור אע"פ שיצא ממנו שהרי אין כאן מגע והוא שאמרו כאן אף הוא עצמו ר"ל בלא קיסם אינו טמא אלא בחתימת פי האמה ר"ל כדי שיגע משהו בפי האמה שבגלוי ואם עבר דרך קיסם אין כאן מגע הא כל שנגע כגון שלא הוציא ראש הקיסם לחוץ אע"פ שבפנים עבר הקרי דרך הקיסם טמא הואיל ויצא לחוץ ואין לפרש אף הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה ובזו הואיל ואיכא קיסם בציר ליה שיעורא בעובי הקיסם שאין תכלית הענין מצד השיעור אלא מצד המגע ובזיבה מיהא לשיטה שכתבנו אין קיסם מעכב שהרי אינו צריך מגע שהיה מונה שבעה נקיים וראה ראייה של זוב סותר את הכל אבל ראה קרי רואה ואלו נגע בטומאה אחרת אינו סותר טעם הדברים מפני שאי אפשר לקרי שאחר זיבה בלא צחצוחי זיבה ואע"פ שהזיבה סותרת כל המכין בכל שהוא ואחר שכן היה לו לומר שיסתר כל המנין מצד הצחצוח מ"מ צחצוח זה בגרירת הקרי הוא יוצא ואלמלא הקרי לא היה יוצא ולא היה שם טומאה ודיו שיסתור יום אחד:

יש כאן שטה אחרת לומר שאף הזוב אינו מטמא אלא בנגיעה ומתוך כך אף הוא צריך חתימת פי האמה כר' נתן שאמרה כן בפרק דופן ושאלת הקיסם יש לה מקום אף לזיבה ושמא תאמר א"כ היאך הקשה בקרי אלא מעתה לא יסתור בזיבה והרי אף הזיבה אינה מטמאה אלא מתורת מגע בזו דין הוא שתסתור שהרי לא הועיל כלום אבל קרי שאינו זיבה אלא טומאה אחרת אם אי אתה מטמאה אלא משום מגע למה תסתור ופירשה מפני צחצוחי זיבה ואע"פ שאין כאן שיעור חתימת פי האמה מן הזיבה מ"מ הואיל ובין הקרי והזיבה נסתם פי האמה ראוי לסתור מיהא יום אחד:

יש לקצת קדמונינו שיטה אחרת לומר שהזוב והקרי שניהם טמאים לרואה בכל שהוא ואין צריכין מגע ודלא כר' נתן והם גורסין כאן טמא ואינו מטמא אלא בחתימת פי האמה ר"ל זב שראה בקיסם ומפני שאין זו ראיה דממנו כתוב וצריך מגע וזה ששאל אלא מעתה לא לסתור בזיבה פירושו זב שראה על ידי קיסם אלמה תניא וכו' ומדמקיש ליה לזיבה משמע מה זיבה אף על ידי קיסם סותרת דהא לא כתוב בה ממנו אף קרי כן ופירשה משום צחצוחי זיבה ונכון הוא:

הרואה דם יבש טמאה נדה וכן הדם מטמא בין לח בין יבש ולא סוף דבר לח שנתייבש אלא אפילו יבש מעיקרו וכתבו בה גדולי המפרשים אף בשאינה נמוחה ואע"פ שבמפלת כמין קליפה ושעורה שהם דם יבש מעיקרו אמרו שאם לא נמוחו טהורה בזו מפני שצורתו מוכחת שאין דרך דם המתיבש ליעשות כצורות הללו וכן כמין עפר אין דרכו של דם להתיבש כל כך מתוך מעיה שיפרך כעפר וכשנמוחו על כרחם דם היה שנתיבש בצורה זו על דרך זרות אבל דם היבש אע"פ שאינו נמוח טמאה והביאו ראיה שהרי בטומאתן אמרו שדם היבש אף ביבש מעקרו מטמא וודאי אף בשאינה נימוחה שאם תאמר דוקא בנימוחה אף הזוב והרוק והשרץ והנבלה שאין מטמאין יבשים אם יכולין לשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין ויש חולקין בזו אלא שעקר הדברים כן: