מאירי על נדה מ

דם חמוד טמא שהרי אמרו תבעוה לינשא ונתפיסה צריכה שבעה נקיים ומשום חשש חמוד וא"כ זה שאמרו כאן האי דם חמוד הוא לא להכשירו אלא להודיע כחו בידיעה זו הוא שאמרה וי"מ שלא אסרו דם חמוד אלא מחשש עירוב דם נדות אבל כל שהכיר שאין שם אלא הוא טהור וכן נראה דעת גדולי המחברים:

אף בזמן שהיו רואים כתמים חכמות נשים לא היתה מראה טפה ראשונה מפני שמאחר שבדיקתה בעד אף הטפה מזדהמת בעד ואין חוזק אדמימותו נכר כל כך הא כל שלא בדקה בעד זה עמה כגון היוצאת מדם טהור ונכנסת לדם טמא כגון אחר ארבעים לזכר ושמונים לנקבה ורוצה לידע אם דמה טמא יכולה להביאו שהרי העד נקי ואין הטפה מזדהמת בו וי"מ אותה בענין אחר:

כשם שאמרו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ואין הלכה כר' מאיר שאמר אף לא נגעי קרוביו וכן שאמרו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואין הלכה כר' יהודה שאמר אף לא נדרי אשתו כך הדמים והכתמים אדם רואה כתמי אשתו ודמיה אם לטהר אם לטמא וכן כתבוה בתוספות ואע"פ שנאמר כאן בילתא אשתו של רב נחמן שהיתה שולחת דמים לקצת חכמים ולא היתה מראה לבעלה אע"פ שרב נחמן בקי היה וכדקאמר לעיל רב נחמן אמר בדם הקזה אין הדבר אלא שאין דרך אשה להראות לבעלה שלא תתגנה עליו או שמא לא היה בקי ואע"פ שאמר למעלה בדם הקזה דרך קבלה אמרה ואני מפקפק לומר שכל שהיתה תלוי בו כשל עצמו הוא ואין לו לראות:

כל שהראת לחכם וטמא אין ראוי לחכם אחר שיטהר ואם הרגיש זה השני שאף הראשון טהר כיוצא בו אלא שמתוך סבה לא עיין בו עכשו יפה כגון שחש בעיניו וכיוצא בזה רשאי:

האשה שאבד כתמה ואמרה לחכם כזה ראיתי ואבד הימני נאמנת ואם זה ראוי לטהר מטהרין אותה ואפילו הוחזקה נדה וכמו שאמרו בכתובות פרק המדיר פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל שייליה ואישתכח שיקרא אלמא שאם לא שאל סומך עליה אבל אם אמרה כזה התיר לי פלוני חכם אם זה שבאה לפניו אינו בריא בהיתרו אינו סומך עליה להתירו על פי אותו חכם עד שיהא הוא ברור בהתירו מכח ידיעתו והוא שאמרו כאן רב יצחק בריה דרב יהודה אגמריה סמיך:

ולפי דרכך אתה למד בחכם שאסר שאין חבירו רשאי להתיר אף במקום שיכול לסמוך על קבלתו הוא שהרי אע"פ שגמרא בידו היה מטמא תחלה מצד שהאחר טמאה עד שידע שמתוך מיחוש עיניו לא בדק יפה וכן נראה בפרק טרפות מ"ד ב' ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב ובדיק לה ברוב עביה ואמרו ליה לא למדתנו רבינו ברוב חללה שדרוה לקמיה דרבה בר חנא ואכשרה ואכל מינה והקשו והתניא חכם שטמא וכו' ותירץ שני התם דרב לא אסרה ועוד הקשו היכי אכיל מינה והכתיב ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם ותירץ רבה בר חנא אגמריה סמיך אלמא באכילתו הוא דסמיך אגמריה אבל להתיר מה שחכם אחר אסר הוצרך לומר דרב לא אסרה ולא הוה מצי למיסמך אגמריה וכן כתבוה בתוספות וי"מ שאף בחכם שאסר לא נאמר שלא יהא חברו מתיר אלא במילתא דתליא בסברא אבל כל דסמיך אגמריה מותר וזו של טרפות עובדא הכי הוה דרב לא אסרה אי נמי תירוצא בתרא קאי אכולהו כלומר ואפילו אסרה אגמריה סמיך וזו שבכאן פירושו דהאי דאמר אגמריה סמיך כך פירושו כלומר לא כך היה שטמאה תחלה בהוראתו של רבה אלא אף מתחלה טהרה והאי דחכם שטמא וכו' הני מילי במלתא דתליא בסברא אבל איהו אגמריה סמיך וכן נסכמו בה גדולי הדור אלא שלדעתי ראשון עיקר אא"כ במקום שראיותיו ברורות:

בזמן שהיו רגילים לראות כתמים אין להם אלא שעת הראיה כיצד היה הדם יבש והוא טהור בעיניו אל יאמר אלו היה לח היה טמא ועכשו נשתנה שהשנוי דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו ומ"מ כל שאפשר לו לתלות בחסרון ראיה כגון שראה בלילה וטמא או טיהר ולמחר נראה לו שראוי לדון בו בהפך עושה ואינו חושש שמא נשתנה אלא שמא מתוך שבדק בלילה לא ראהו יפה ואם הכיר בה השנוי להדיא דנו על פי השנוי כפי מה שיראה לו:

ובדיקה זו אפשר לה אף לאור הנר וביום המעונן ואפילו במקום שהן גורסין אע"פ שאין שם אורה כל כך אלא שהבדיקה המובחרת היא בחמה ושיהא מיצל עליה בצל ידו:

ונשלם הפרק תהלה לאל: