מאירי על נדה ד

טהרות אלו שביארנו שהן טמאות מעת לעת לא טומאת ודאי היא אלא טומאת ספק ונעשית אב הטומאה מדברי סופרים לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים ולא חלין שנעשו על טהרת הקדש אלא תולין בכלן לא אוכלין ולא שורפין ופירשו בתלמוד המערב אפילו ברשות היחיד שמאחר שטומאת מפרע הוא לא חלקו בה בין רשות היחיד לרשות הרבים ולפי דרכך אתה למד משם שאף ברשות הרבים תולין ויש שדקדקוה כן ממה שאמרו סוגיא זו דאלו מעת לעת שבנדה תולין ואלו הכא ר"ל במקוה טומאה ודאי ולא הקשה דאלו הכא במקוה אף ברשות הרבים טמא ואלו מעת לעת שבנדה ברשות הרבים טהור ולא דמו אותה לסוטה לגמרי משום דהואיל והחמירו בה לטמא למפרע החמירו בה אף ברשות הרבים ומ"מ י"מ דמעת לעת שבנדה ברשות הרבים טהור לגמרי וכמו שטיהרו בה דבר שאין דעת לשאל כמו שיתבאר למטה וכן עקר וחלין שנעשו על טהרת תרומה וכן חלין הטבולים לחלה אין מיטמאין באלו כלן:

אע"פ שבספק טומאה אמרו תולין כל שיש בו טומאה ודאית אלא שטהרתו ספק הרי הוא ודאי טומאה ושורפין עליה מעתה כל ספק שאירע בטבילה הן אם טבל אם לא טבל הן אם המקוה שלם או חסר הרי הטמא בחזקתו עד שידע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שעשו על גביו למפרע אפילו ברשות הרבים טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם ולא אמרו ספק טומאת רשות הרבים טהור אלא כשהוא ספק אם נטמא אם לאו כגון ספק נגע בטומאה ספק לא נגע אבל זה שהוא טמא ודאי ואתה בא לטהרו אי אתה מטהרו מספק ואי אפשר לומר העמד מקוה על חזקתו שהרי חסר לפניך והורעה חזקתו:

לענין ביאור מיהא ראוי לשאול לבית שמאי שאמרו העמד אשה על חזקתה א"כ כל ספק טומאה ברשות היחיד לא תטמא ונאמר בה העמד דבר בחזקתו ואין זה כלום שספק טומאה דעלמא יש שם ודאי טומאה אלא שספק נגע ספק לא נגע אבל זו עיקר הטומאה ספק והרי אף בטומאה שם בודאי מצינו שכל שאין לטומאה מקום קבוע כגון נבילה בפי הכלב ועברה בין הטהורים ספק נגע ספק לא נגע שאף ברשות היחיד ספקו טהור ולבית הלל ולחכמים מיהא הואיל ואיתיליד בה ריעותא בגופה הורעה חזקתה ואין מעמידין אותה בחזקתה מכל וכל וכן אין עושין אותה ודאי טומאה כמקוה שאף כשתאמר הגס הגס חזיתיה ר"ל על ידי רפוי הדם היה יוצא מעט מעט ויש בדם זה הנמצא עכשו כמה ראיות זו אחר זו מ"מ ליכא אלא חדא ריעותא והיא זו שהדם לפניך אבל הטהרות בחזקת טוהר הן אבל במקוה איכא תרתי לריעותא שהרי המקוה חסר לפניך והטמא בחזקתו:

ושמא תאמר ואף באיתיליד ריעותא בגופה היאך הורעה חזקתה והלא בפרק המדיר אמרו בענין מחט שנמצאת בריאה שעל הלוקח להביא ראיה ולא על המוכר אף כשהוא מוציא דמסתמא ברשות לוקח נולד הטרפות דאוקמיה אחזקה אע"פ שנולד ריעות בגופה יש מתרצים שהמחט אינו קרוי ריעותא דגופא ושאר טרפיות מיהא היה ראוי לומר בהן שעל המוכר להביא ראיה אלא שקצת גאוני ספרד ומחשובי תלמידיהם של גדולי הפוסקים כתבו שאפילו נודע שברשות המוכר היה שם אין לו עליו כלום הואיל ושכיחי סבר וקביל הוא ומ"מ אנו כתבנוה במקומה שלא מטעם חזקה אלא ממה שנמצא ברשותו וכאן נמצאו וכאן היו:

הבודק את החבית להיות מפריש עליה והולך ואח"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים הראשונים ר"ל שהפרישה תוך שלשה לבדיקה הראשונה ודאי יין מכאן ואילך ר"ל שהפרישה לאחר שלשה איפשר שחומץ היה בשעת הפרשה והדבר ספק וצריך להפריש עליהם תרומה שניה בלא ברכה וכבר ביארנוה בבתרא פרק פירות ובאחרון של פסחים:

ולענין ביאור זה שהביאוה כאן להקשות ממנה לשמאי הביאוה שהרי למדנו ממנה לחוש בה למפרע לעשותה מיהא ספק כדין מעת לעת שבאשה ותירצה כשלפניה דהכא איכא תרתי לריעותא חדא העמד טבל על חזקתו ואידך שהרי החמיץ לפניך: