מאירי על נדה ה

ספק טומאה ברשות היחיד במי שיש לו דעת לשאל טמא ואם אין לו דעת לישאל טהור ואם יש עמו קצת חזקת טומאה אף באין לו דעת לשאל טמא ולא כל הטומאות שוות בדבר זה אלא יש מהן שעשאוה ודאי טומאה לשרוף עליה ויש מהן שאין שורפין אלא תולין ואע"פ שמסוטה למדוה וסוטה עשו בה ספק כודאי לאסרה על בעלה סוטה שאני דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה וכבר ביארנו קצת פרטים שבחלוקה זו באחרון של קדושין:

שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר ביום פלני בדקתי את המבוי ולא היה בו שרץ וכל הטהרות שעשו בו מיום הבדיקה ואילך טמאות מספק אפילו נתכבד המבוי אחר הבדיקה אין הכבוד מטהר ומ"מ דוקא שמצאו יבש הא אם מצאו לח אינו מטמא אלא לפי שיבא עליו האומד שאפשר שביום פלני מת לפי הלחות שבו ויראה שאין שורפין על טומאה זו ולא הקשה ממנה אלא לשמאי שהיה מטהר מכל וכל אבל להלל ניחא דהכא נמי ספק אלא שי"מ אותה בטומאת ודאי לשרוף עליה ולהקשות ממנה אף להלל מודאי לספק ואין נראה כן שהרי בפרק דם הנדה הביאוה בדמיון כתם הנמצא בחלוק:

השוטה אף היא כשאר הנשים לטומאת מפרע ואין מטמאין אותה אלא במעת לעת או מפקידה שבדקוה חברותיה ואילך:

וכל הנשים שמטמאות למפרע כתמן כראייתן כמו שיתבאר למטה: