מאירי על נדה כו

המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו שופך דמים והמקשה עצמו יהא בנדוי ר"ל שהוא ראוי לנדותו לא שנחזיקהו במנודה מאיליו וכיוצא בה אמרו בראשון של קידושין כ"ח א' עד היכן גלגול שבועה עד שיאמר לו עבדי אתה והקשה ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנדוי אלמא יהא בנדוי פירושו ראוי לנדותו וכן פירשוה קצת רבנים וכן כל שמסבב בעצמו לבא לידי הרהור חוטא ואינו ראוי לכנס במחיצתו יתברך דרך הערה אמרו ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד וכן אמרו לא תנאף לא תהא נואף בין ביד בין ברגל וכן המכניס ידו למטה מטבורו שלא לצורך הכרח תקצץ:

אף כשנושא אדם אשה צריך שתהא כונתו לשם מצוה דרך הערה אמרו שהגרים והמשחקים בתינוקות גורמים רעה לישראל גרים מפני שלמדים ממעשיהם ומשחקים בתינוקות פירשו בו שלא במשכב זכור שאם כן בני סקילה נינהו ולא דרך איברים שאם כן בני מבול נינהו אלא שנושאין קטנות שזו היא הוראה שלא נתכון למצוה אלא שבזו כתבנו במקומו שחכמים תיקנו להם נישואין וכל שכונתו לטובה מותר:

המשנה השניה והכונה בה כשלפניה והוא שאמר החרשת פי' חרשת זו שאינה שומעת ואינה מדברת שכך אמרו כל חרש שדברו חכמים ר"ל להוציאו מכלל בן דעת שאינו שומע ואינו מדבר אבל מדברת ואינה שומעת שומעת ואינה מדברת הרי היא כפקחת לכל דבריה ובגמרא העידו בחרשת אחת שהיתה מדברת ואינה שומעת שהיתה עומדת בשכונתו של ר' ולא דיה שרואה לעצמה אלא שחברותיה רואות ומראות לה ושוטה היא שנתפרשו סימניה במסכת חגיגה ושנטרפה דעתה פירושו שנתערבב שכלה מחמת חוזק החולי ואמר בכל אלו שאם יש שם פקחות בודקות אותן וזו נאמרה לשני ענינים לבעלה ולתרומה שזה שנאמר מתקינות אותן ר"ל לבעלה לברר ולקבוע להם וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן ואם הוקבע להן וסת הרי היא ככל הנשים ואם לא הוקבע להן וסת חוששין לה משלשים לשלשים שהיא עונת רוב נשים ובודקת על ידי פקחת ולענין תרומה בודקות אותן ומטבילות אותן ואחר הערב שמשן אוכלות בתרומה וכן הלכה בשלשתן ר"ל חרשת ושוטה ונטרפה דעתה אבל סומא מיהא אין הלכה כן ואין צריכה פקחת אלא בודקת עצמה ומראה לחברותיה:

ואמר אח"כ דרך כלל שדרך בנות ישראל לשמש בשני עדים אחד לו ואחד לה לבדוק שניהם את עצמן לאחר תשמיש והצנועות מתקינות להן עוד שלישי לתקן את הבית ר"ל קודם תשמיש ועל זה אמרו למעלה זהו עידן של צנועות והקשו בה תנא תני צריכה ואת אמרת עידן של צנועות כלומר שהרי אמרו פעמים צריכה בשעה שעוברת וכו' ותירץ שהצנועות עד שבודקות עצמן לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר וזהו צניעותן אבל מ"מ כל לטהרות צריכה לבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש הא לבעלה מיהא אינה צריכה בדיקה ולא עוד אלא שאפילו באה להחמיר לעצמה כל לפניו מיהא אסור שמא לבו נוקפו כמו שביארנו למעלה בסוף הפרק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

אף השוטה פקחים מטבילין אותו ומאכילים אותו תרומה לערב ואין חוששין בו לזיבה שאם היה זב אף הוא היה מרגיש וכששואלין אותו אנו מכירין הענין מתוך דבריו ומ"מ צריך לשמרן שלא ישנו אחר הטבילה שאם ישנו טמאין שמא נתחממו וראו קרי ומ"מ אם עשו לו כיס של נחשת ובדקו בו אחר שינה ולא מצאו בו כלום מותרין ואין חוששין שמא נבלע בכיס שאין נחשת בולע ועל הדרך שאמרו במי חטאת שאין מטמאין במשא אלא בכדי שיעור הזאה והוא בכדי שיטבול ראשי גבעולין לבד מה שהאזוב בולע ואמר ר' יהודה עלה רואין אותו כאלו הוא על מחבת של נחשת כלומר שאין חוששין על בליעת האזוב ולמדת לפי דרכך שאין הנחשת בולע הא בכיס של עור מיהא לא הועילו שאף אנו חוששים שמא ראה טפה ונבלעה בכיס ועוד שכיס של עור כל שכן שהוא מחממו וכל שכן של בגד:

ומעתה מכנסים אסורים מפני שהם מחממים ומה שנצטוו בבגדי כהנה בעשית מכנסים בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט עשויות היו כמין פמלניא של פרושים ר"ל כמין סינר שהפרושים עושים במקום מכנסים שלא להתחמם בכריכת בגד והיו באות למעלה עד המתנים למעלה מן הטבור ולמטה עד סוף הירכים שהן הארכובות ושנצים יש להן שקושרין בהן שני הצדדין אחר שכירכו עצמן בהן ואין להן בית הנקב ובית הערוה ר"ל שיהו הנקב והערוה נסמכים לבגדים אלא שהיו מקיפות העגבות כאדם שכורך עצמו בסודר ומתוך כך נהגו קצת רבנים לעשותן כעין שלנו אלא שעושין אותן רחבות הרבה עד שאין בו סמיכות בשר כלל: