מאירי על נדה כב
Meiri on Niddah 22 · מאירי על נדה · free full Hebrew text
Open in the reader →דם טוהר שהכשירה תורה ביולדת לא סוף דבר כשפסק המעין כשכלו ימי טומאה אלא אפילו לא פסק המעין שכך הלכה מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו הילכך זה שאמרו במשנתנו שהיושבת על דם טוהר אינה צריכה בדיקה שהרי אף אם לא פסק טהור הוא שאלו בה תיבדוק מ"מ כדי לקבוע מהם וסת שאם ראתה בששים וששת ימי טוהר של נקבה שלשה פעמים מעשרים ושנים לעשרים ושנים יהא וסתה קבוע מכאן ולהבא לכך ותירץ אפילו הכי ר"ל אע"פ שמעין אחד הוא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וחכמי הדורות מדקדקין מכאן שהאשה קובעת וסת בימי מיניקתה שהרי לא מעטוה כאן אלא בימי טוהר ומימי טהרה לימי טומאה הוא דלא קבעה הא בשאר ימי מיניקתה קבעה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שימי עיבורה וימי מיניקתה אין אשה קובעת בהם וסת וכן הדין מאחר שמסולקת היא מן הדמים וזו שבכאן פירשו גדולי הדור דלרוחא דמילתא איתמרא דאפילו לר' מאיר דאמר גמלתו או מת חזרו לדינן מ"מ בימי טהר מיהא לא קבעה הא לרבנן אף לאחר ימי טוהר אינה קובעת וסת וכן עיקר אלא שמגדולי המפרשים כתבו דאע"ג דמיקבע לא קבעא מיחש מיהא חיישא וראוי לחוש לדבריהם:
הבועל את הבתולה דין התלמוד בה שאם לא הגיע זמנה לראות אפילו ראתה נותנין לה עד שתחיה המכה ואם הגיע זמנה לראות אלא שהיא נערה עדיין וכן שלא ראתה עדיין נותנין לה ארבע לילות ואם ראתה נותנין לה לילה הראשונה... ואם ראתה בועל בעילת מצוה ופורש וכל שאתה מטהרה עד שתחיה המכה כל שפסק מחמת תשמיש ר"ל ששמשה ולא ראתה או שעבר לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה וכן כל שנשתנה מראית דמיה ממראית דם הבתולים בלא תשמיש שכל אלו מוכיחים שאין הדם בא מחמת המכה אבל שמשה אין שינוי הדם כלום שאף אני אומר שהשמש עכרו ודברים אלו כלם כדין התלמוד אבל בפרק אחרון ס"ה ב' אמרו שנמנו וגמרו שאפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות ושלא ראתה בועל בעילת מצוה ופורש ואפילו בדקה ומצאה טהור שמאחר שרוב נשים יש להם דם בתולים שמא ראתה זו טפה ואבדה או חיפתהו שכבת זרע ואפילו בבוגרת שמאחר שכלו בתוליה אפשר שאין לה דם בתולים הואיל ומקצת בוגרת יש להן חוששין ומ"מ בכלן גומר ביאתו אפילו דם שותת ויורד וכן אין צריך להמתין ולחוש להנאת יציאתו כדין משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שהרי אשה זו דמיה טהורין ומאחר שהתירו לו לגמור ביאתו ואין לחוש ליציאה שאחר גמר ביאה וגדולי המפרשים מחמירין בה לומר שלא התירו לו אלא גמר ביאה אבל מאחר שגמר צריך לנעוץ צפרניו ולהמתין עד שלא תהא לו הנאה ביציאתו ואין דבריהם נראין: