מאירי על נדה קמב

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח וכו' כבר ידעת שהיולדת אחר שעברו ימי טומאת לידתה שבעה לזכר ושבועיים לנקבה טובלת ויושבת על דם טוהר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה וכל אותן הימים שיושבת על דם טוהר אע"פ שטהורה לביתה לענין טהרות מיהא דינה כטבול יום וכדכתוב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא ודרשו רבותנו בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה ומפני שטבול יום שני ושני עושה שלישי בתרומה ובראשונה היו סבורים שחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ובפסח היו רגילין לעשות חוליהן על טהרת הפסח ומתוך כך היו מונעין אותה שלא ליגע במים שלשין בהן ולא בקמח ולא בעיסה אלא שתגע בכלי שהמים בתוכו ותערה ממנו לתוך הקמח או לתוך העיסה שהרי הכלי אינו מקבל טומאה ממנה ואחר כך חזרו לומר שחולין שנעשו על טהרת הקדש לענין זה אינו כקדש ותהא מותרת ליגע בין במים בין בקמח בין בעיסה שהרי חולין הן ואין שני עושה שלישי בחולין וכן הלכה ומ"מ אם נגעה בקדש עצמו נחלקו בה בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי הרי היא כטמא מת שהוא אב הטומאה ונעשו האוכלין ראשון ולדעת אבא שאול שאמר שטבול יום נעשה תחלה לקדש להיות הקדש שני לעשות שלישי שיפסול את הרביעי והוא שאמר טבול יום תחלה לקדש לטמא שנים ולפסול אחד אבל לענין פסק הואיל והטבול יום שני אינו מטמא בקדש אלא אחד שעושהו שלישי לפסול את הרביעי ובתרומה אינו מטמאה כלל אלא שפוסלה ואפילו נגע במשקין לא נעשו המשקין אלא שלישי ואע"פ שאמרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה כבר אמרו עליה חוץ מטבול יום ויש חולקין בקצת דברים כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

ונשוב לענין משנתנו והוא ששניהם מודים שאוכלת במעשר שהרי אמרו טבל ועלה אוכל במעשר וכן שהיא קוצה לה חלה ר"ל שנוטלתה בלא קריאת שם שחולין הטבולין לחלה אינם תחלה אלא כחולין ומותרת ליגע בהן ומ"מ אחר [שדינה כטבול יום] תזהר שלא לקרות לה שם שהרי החלה כתרומה ונפסלה במגעה אלא קודם שתקרא לה שם תניחנה בצד העיסה כדי לתרום מן המוקף וקרא לה שם וי"מ מקפת שתקיף העיסה והחלה באיזה דבר עד שיהו שניהם בתוך אותו הקף ויהיה הענין כאלו שתיהן בכלי אחד וכן שניהם מודים שאם נפל מרוקה או מדמה על ככר תרומה שהוא טהור מפני שטבול יום אין המשקה היוצא ממנו שני כדין עצמו אלא הרי הוא כמשקה שהוא נוגע בהן שהוא שלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה וכן כל הטמאים משקין היוצאין מהן כמשקין שנגעו בהם חוץ ממשקה זב וזבה שהוא אב הטומאה בית שמאי אומרים צריכה טבילה באחרונה ר"ל אחר שהשלימו ימי טהרתה לאכילת תרומה אם היא כהנת שטבול יום ארוך צריך טבילה מפני שמתוך אריכות הזמן הסיחה דעתה וגדולי הרבנים מפרשים שאם היא ישראלית צריכה טבילה לביאת מקדש ואתה צריך להוסיף בפירושם לביאת מקדש לכשיביאו כפרתן שאף מחוסר כפורים אסור בביאת מקדש כמו שביארנו במסכת מכות ויש אומרין שבכהנת מיהא הואיל והועילה לה טבילתה לתרומה הועילה אף לביאת מקדש וכן יש חולקין בה בקצת דברים אחרים כמו שביארנו במסכת מכות ובית הלל אומרים אינה צריכה טבילה אלא כל הימים נקראים יום אחד וכשהשלימה אותם הימים הרי היא כהעריב שמשה שאינה צריכה עוד טבילה עד שתביא כפרתה שצריכה טבילה אחרת לקדש כמו שאמרו במסכת חגיגה האונן והמחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש והלכה כבית הלל.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר הרואה יום אחד עשר וכו' כמה פעמים ביארנו בנדה של תורה שכל שהתחילה לראות טמאה שבעה ואין הפרש בין שתראה כל השבעה רצופים ובין שלא תראה אלא יום אחד אלא אפילו לא ראתה אלא פעם אחת טמאה שבעה ואפילו ראתה כל שבעה כל שפסקה בשביעי קודם שקיעת החמה טובלת לערב אחר צאת הכוכבים ומותרת לבעלה ואם טבלה ביום שביעי אע"פ שלא ראתה אחר טבילתה באותו היום אין טבילתה כלום שהנדה שטבלה אפילו ביום אחרון הואיל ולא שלמו לגמרי ימי טומאתה אין טבילתה כלום והוא שאמרה תורה שבעת ימים תהיה בנדתה ועל זו אמרו נדה ויולדת טבילתן בלילה כמו שביארנו במסכת ברכות ושבעת ימים אלו נקראים שבעת ימי נדה ואחר שבעה ימים אלו נכנסין ימי זיבה והם אחד עשר יום שבין נדה לנדה והעשרה מהם נקראים ימי זיבה מן התורה ויום אחד עשר הוא ראוי מן התורה להיות תחלת נדה אלא שמכח הלכה למשה מסיני הוא מתחבר עם ימי זיבה וכיצד הוא דינם של אחד עשר ימים אלו אם ראתה יום ראשון מהם שהוא שמיני לנדתה ופסקה בערב שומרת כל אותו הלילה ומחרתו עד הנץ החמה וטובלת אחר הנץ החמה באיזו שעה שתרצה וכל שטבלה ביום הראיה ובלילה שלה קודם שיעלה עמוד השחר אינה טבילה כלל אבל ביום השמור טובלת שהוא כעין שביעי לזבה שטובלת בו אע"פ שעדין הוא ממנין שבעה אלא שצריכה להמתין עד הערב ודין טבילתה ביום השמור לזבה קטנה ובשביעי לגדולה אחר הנץ החמה אלא שמשיעלה עמוד השחר בדיעבד הויא טבילה הא קודם לכן לא כלום היא וכשטבלה בהנץ החמה שומרת כל היום ותשמש כל הלילה אם לא ראתה אחר טבילתה וכל אותו הלילה של שימור ומחרתו עד שתטבול היא באיסור תשמיש והבא עליה חייב קרבן ומטמאין היא ובועלה משכב ומושב וכן אם ראתה יום שני שהם שנים רצופים שומרת השלישי ואם ראתה שלשה רצופים נעשית זבה גדולה וטעונה שבעה נקיים וקרבן וזהו עיקר הענין של עשרה שלשה לראיה ושבעה לנקיים אלא שמהלכת סיני נצטרף יום אחד עשר עם שלפניו להיות בדין זיבה וכל שריצפה כל אחד עשר יום אחד טמא ואחד טהור או שנים טמאים ואחד טהור אינה זבה גדולה עד שתראה בהם שלשה רצופים ודברים אלו כל שראתה בהם מיום ראשון של אחד עשר עד יום תשיעי שבו ותשיעי בכלל אין בו מחלוקת שכל שרואה בהם יום אחד או שנים צריכה שמור שהרי כל אלו ראויין להצטרף לזיבה גדולה שאף כשתראה בתשיעי אם תראה עשירי ואחד עשר נעשית זבה גדולה אחר שצירפנו יום אחד עשר עם שלפניו ואף כשהתחילה לראות בעשירי שאינה ראויה להצטרף לזיבה גדולה שהרי אין כאן מימי זיבה אלא אחד עשר ואינם אלא שנים לא נחלקו בה במשנה זו שצריכה היא שמור אלא שבגמרא נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן כל שהתחילה לראות בעשירי צריכה שתשמור מחרתו שהוא יום אחד עשר אחר שהוא מתחום זיבה אע"פ שאין כאן מקום לזיבה גדולה והוא שאמר עשירי כתשיעי מה תשיעי צריך שימור עשירי שהרי ראוי להצטרף לזיבה גדולה אף עשירי צריך לשימור אחד עשר ושומרת יום אחד עשר וטובלת בו ומשמשת לילה שמחרתו י"ב שהוא זמן תחלת נדה ולריש לקיש אינו צריך שימור ומשמשת ליל שמחרתו י"א נמצא שלר' יוחנן הלכה זו של יום אחד עשר הלכה אחת היא ר"ל שבדבר אחד נחלק מימים שלפניו והוא שאם ראתה ביום י"א אינה צריכה שימור אלא משמשת בלילה שהרי אין כאן עוד תחום זיבה אבל מכל מקום נעשה הוא שימור לעשירי ר"ל שהעשירי צריך שימור ואחד עשר נעשה לו שימור ולריש לקיש שתי הלכות יש בו אחת שאינו צריך שימור ואחת שאינו נעשה שימור לעשירי שאף העשירי אינו צריך שימור למדת שבגמרא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם עשירי צריך שימור אם לאו והודו שניהם שהאחד עשר אינו צריך שימור הואיל ויום שנים עשר אינו מכלל זה ומותרת לשמש בלילה ואם ראתה למחר מונה ימי נדה ואפילו ראתה עשירי ואחד עשר וכבר ידעת שהלכה כר' יוחנן ואם כן אתה צריך להקדים במשנה זו הנחה פשוטה שעשירי צריך שימור אלא שבמשנה זו הפך הדברים ששניהם ר"ל בית שמאי ובית הלל כלם מודים שעשירי צריך שימור וחולקים באחד עשר אם צריך שימור אם לאו והוא שאמרו שאם ראתה יום אחד עשר ולא שימרה יום י"ב אלא שטבלה לילה היא כזבה קטנה שטובלת ביום הראיה קודם יום השמור שמטמאין היא ובועלה משכב ומושב וחייבין בקרבן מפני שאף הוא צריך לשמור י"ב ולא היתה ראויה לטבול עד יום י"ב אע"פ שאינו מתחום זיבה ושתשמש בליל שעבר י"ב אם לא ראתה שאם ראתה הרי היא תחלת נדה ולבית הלל אינה צריכה שימור וכדין טבלה ובית הלל פוטרין מן הקרבן מפני שיום אחד עשר אינו צריך שימור כלל ומכל מקום לענין טומאה מודים הם שמטמאין משכב ומושב מדברי סופרים והלכה כבית הלל ולמדת שעשירי צריך שימור ואחד עשר אינו צריך שימור טבלה ביום שלאחריו ר"ל שראתה ביום י"א ושימרה כל הלילה וטבלה ביום שנים עשר כדברי בית שמאי שלדעת בית שמאי היתה צריכה להמתין כל היום וזו לא המתינה לשמש עד הלילה אלא ששימשה את ביתה ואחר כך ראתה והיא תחלת נדה ולבית שמאי היא ובועלה מטמאין משכב ומושב ופטורין מן הקרבן שהרי שימרה ואע"פ שחזרה וראת אין יום זה מצטרף לזיבה ובית הלל אומרין הרי זה גרגרן ואין כאן אלא שעבר על מדת חסידות אבל סרך טומאה אין כאן הואיל ושימרה וטבלה אע"פ שראתה ואף הגרגרנות לא תתיחס לו אלא שמא ירגיל לעשות כן בתוך אחד עשר ובכלם הלכה כבית הלל ומ"מ כלם מודים ברואה בתוך אחד עשר ר"ל מיום ראשון עד יום עשירי ועשירי בכלל שכלם צריכין שימור שאם טבלה ביום הראיה ושימשה בלילה בלא שימור שמטמאין משכב ומושב ושחייבין בקרבן כמו שהקדמנו ואם שימרה ביום ראיה וטבלה למחרתה ושימשה ביום שימור שהוא תרבות רעה שמא תראה ונעשית עדין זבה קטנה ואין טבילתה כלום ומגעם ובעילתם תלויים עד שיודע אם תראה באותו יום אם לאו שאם תראה כל טהרות שנגעה טמאות וחייבין בקרבן חטאת ואם לא תראה טהרותיהן טהורות ופטורין מן הקרבן וי"מ בתלייה זו חיוב אשם תלוי ואינו כלום ואע"פ שגדולי המחברים כתבוה כן בפירוש המשנה בשאר חבוריהם כתבוה כדברנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: