מאירי על נדה קמא

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי במה שחזר לענין הדמים בענין דם האשה שמתה מה דינו לענין טהרות והוא שאמר האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם וכו' פי' כבר ידעת שדם הנדה מטמא אדם וכלים בכל שהו וכן ידעת שדם המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת עצמו אלא ששיעורה ברביעית ואמר שהאשה שמתה ויצא ממנה בשעת מיתתה רביעית דם הרי אותו הדם מטמא משום כתם ר"ל לטמא בכל שהו במגע ומשא ולא באהל שאף הכתם מטמא בכל שהו כל שנמצא בבשרה שלא נאמר כגריס אלא בבגד כמו שהתבאר ומטמא באהל מצד שיש בו רביעית שנותנין לאותו דם חומר חיות לטמאו מדין נדה לטמא בכל שהו וחומרי מיתה לטמא באהל ברביעית ואם לא יצא רביעית מטמא מיהא משום נדה אלא שהוא תופשה בחומר שניהם ואפילו מתה כשיצא שהרי מ"מ עבר דרך מקור והמקור מקומו טמא ואף לאחר מיתה ור' יהודה חולק לומר שאינו מטמא משום כתם ר"ל משום נדה אלא שמודה ביושבת על המשבר ומתה שמטמאה אף משום נדה שמחיים נעקר והוא הדין שמטמא באהל ור' יוסי אומר בזו שאינו מטמא באהל ואין הלכה כשניהם אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כבר ביארנו שדם החי טהור היה דם שותת ממנו בחייו סמוך למיתתו ומת ונתערב אותו דם שבחייו עם אותו דם שאחר מיתה הרי זה נקרא דם תבוסה וכל שיש בו רביעית דם בין דם שמחיים ודם שאחר מיתה מטמא במגע ובמשא ואהל ככל דם המת אלא וטומאתו מדברי סופרים בין שהיה רובה מחיים בין שהיה רובה לאחר מיתה חציה מחיים וחציה לאחר מיתה הואיל ומ"מ הדבר ידוע שלא נשלם הרביעית אלא משניהם:

היה ספק אם יצא כל הרביעית מחיים או כלו לאחר מיתה הואיל ומ"מ הרי זו ספק טומאה וברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור:

היה ההרוג מוטל על המטה ודמו מטפטף טפה טפה והולך לגומא ומת ועדין הדם מיטפטף על הדם שבגומא כל הדם טהור שדם המת ראשון ראשון בטל בדם החי ואין הלכה כדברי האומר אין דם מבטל דם ולמדת שאין דם תבוסה אלא כשהדם שותת ויורד בלא הפסק והילכך צלוב שהיה דמו שותת לארץ בלא הפסק ונמצא תחתיו רביעית דם מן הדין היה לנו לדונו כדם תבוסה אלא שמטהרין אותו מפני שמאחר שהעץ אינו מתחלחל ומתגלגל לנדנוד הצלוב כמטה אף אנו אומרים שהדם שיצא לאחר מיתה עמד לו על העץ ומ"מ אם ראינו העץ עשוי בדרך שאין הדם מתקבץ בו אלא מתפזר ויוצא ממנו דנין אותו כדם תבוסה: