מאירי על נדה קלט

כבר ידעת שכשנתרפא מצורע מביא שתי צפרים ושוחט אחת מהן על מים שבכלי חרס וקוברה ואחר כך לוקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת והצפור השניה וטובל את הכל בדם השחוטה שבכלי עם המים שבו ומזה עליו שבע פעמים ומשלח את הצפור והמצורע מכבס את בגדיו ומגלח וטובל והותר בביאה במחנה ולפנים מן החומה ומטומאת משכב ומושב אלא שעדין אסור בתשמיש המטה והוא שאמר וישב מחוץ לאהלו ר"ל שאסור בצות אשתו וכן עדין הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ומונה לו שבעה ובשביעי מגלח פעם שניה ומכבס בגדיו וטובל וטהור מלטמא אחרים אלא שעדין הוא כטבול יום עד מחרתו ר"ל יום שמיני שחוזר וטובל ומביא קרבנותיו וקרבנות שלו הן שמביא בשמיני כבש לאשם עם לוג שמן והכהן מניף ושוחטו על ירך המזבח בצפון ומקבלין שני כהנים את דמו אחד בכלי לזריקת המזבח ודמו ניתן למטה מן הסיקרא ואחד בידו להזות עליו על התנוך והבהן שביד ושברגל ויוצק משמן שבלוג על כפו השמאלית ומזה שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים ומן המותר נותן על התנוך והבהונות ואחר כך נותן הנותר על ראשו של מצורע ואחר כך מביא כבשה לחטאת וכבש לעולה ושחיטתן בצפון שהרי שלשתם קדשי קדשים הם ואע"פ שלא נתפרש בתורה אי זו לחטאת ואי זו לעולה מ"מ הדבר ידוע שאין האשם בא אלא מזכרי כבשים וכל חטאת יחיד נקבה חוץ משלש והם נשיא שהוא שעיר וכהן משיח ששגו וכהן גדול ביום הכפורים שהם פר ועולת בהמה אינה באה אלא מן הזכר ואם כשהזקיקתו תורה לשני כבשים וכבשה נמצא שהכבש אחד לאשם ואחד לעולה והכבשה לחטאת ומביא עם שלש קרבנות אלו שלשה עשרונים סלת עשרון לכל אחד בלול ברביעית שמן וכן מביא עמהן רביעית ההין לכל עשרון ואע"פ שביארנו שמקום שחיטתן שוה בכולן מ"מ זריקת הדם אינה שוה אלא של עולה ואשם מחצי המזבח ולמטה מן הסקרא והוא שזורק שתי זריקות על שתי זויות מחצי המזבח ולמטה על קרן מערבית דרומית ועל מזרחית צפונית וזורק באלכסון עד שיהא הדם מקיף כל הזויות כמין גם ונמצא דם של שתי מתנות על ארבע כותלים שהרי נאמר בעולה סביב וכן הדין באשם ואף שלמים בדין זה אבל חטאת הנאכלת דמה טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות במזבח החיצון ולמעלה מן הסיקרא שהרי כתוב בהן על קרנות וכבר ידעת שהאשם והחטאת נאכלים לזכרי כהנה והעולה כלה כליל זהו דין קרבנות מצורע כשהוא עשיר אבל אם היה עני מביא כבש לאשם על כל פנים ושתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה וכלו כליל ואחד לחטאת ונאכל לזכרי כהנה היה עשיר והביא קרבן עני לא עשה כלום אבל אם היה עני והיה מביא קרבן עני והעשיר קודם שיקריבם וכן אם היה עשיר והביא קרבן עשיר והעני קודם שיקריבם אם לא שחט כלום הולכין אחר עכשו ואם שחט מקצתן הכל הולך אחר האשם אם בשעת שחיטת האשם היה עני ישלים קרבן עני אע"פ שהעשיר ואם בשעת שחיטתו היה עשיר אע"פ שהעני ישלים קרבן עשיר:

שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם ולא נודע זה של מי וזה של מי הואיל ושניהם חיים יקרב כל אחד מהם לשם מי שהוא ועולה להם מת אחד מהם ועדין כל הקרבנות לפנינו והרי יש כאן על כל פנים חטאת שמתו בעליה הכל הולך למיתה וזה מביא קרבן אחר קירב אחד מהם ומת והשני בא להקריב את האחרים ואינו יכול שהרי יש לחוש שמא החטאת שקירב האחר היה של זה וזה הנשאר של חבירו והוה ליה חטאת שמתו בעליה ואם תאמר שיביא אחר הרי נתקרב האחר לשם מי שהוא ועלה לו לזה ונמצא עכשו מביא חטאת ללא צורך ונמצא מביא חולין לעזרה שאין חטאת בהמה באה על הספק ואין יכול להקריבו בתנאי שאין חטאת באה נדבה ואם תאמר שיביא חטאת העוף שהיא באה על הספק ואין בה משום חולין בעזרה כבר הקדמנו שמצורע עשיר שהביא קרבן עני לא עשה כלום הא כיצד הוא עושה יכתוב כל נכסיו לאחר ונמצא עני ויביא חטאת העוף מן הספק ולא יאכל ודבר זה אתה צריך לפרשו בשלא קירב גם כן את אשמו קודם מיתת חברו שאם קירב את אשמו אף הוא אינו יכול להביא חטאתו בדלות אע"פ שהעני כמו שביארנו שהאשם קובע ואחריו הולכין ואחר שכן קשה לפרש אשם מיהא היאך הוא מקריבו שמא זה שקירב חברו שלו היה ועלה לו והרי הוא מביא חולין לעזרה ואם תאמר שיביא אחר בתנאי ועל דעת האומר שהאשם בא על תנאי וכמו שאמרו במצורע ספק שלמחרת יום טבילתו שהוא יום הבאת קרבנותיו מביא אשמו ולוגו ומעמידו בשער ניקנור ומתנה ואומר אם הוא מצורע הרי זה אשמו ואם לאו יהא נדבה לשלמים וינתן לו חומר אשם וחומר שלמים חומר אשם להטעינו צפון ומתן בהונות וליאכל לזכרי כהנה ליום ולילה וחומר שלמים לסמיכה ולתנופת חזה ושוק ואף כאן יאמר שאם זה שקירב חברו היה של חבירו יהא זה אשם ואם זה שקירב חבירו היה שלו הרי זה שלמים אין זה כלום שהרי אף האשם אינו בא בתנאי שמא שלמים הם ונמצא מביאן לבית הפסול קודם זמנם וממעט בזמן אכילתם ואשם אינו בא מן העוף וכל שכן שאף בעני מצורע באשם מיהא דינו בכבש ואם תודה שבאשם אין בו תקנה אלא שמקריב את החטאת כמו שכתבנו והעולה בתנאי שאם אינה שלו תהא נדבה ונשאר אחד מן הזכרים לרעיה הרי כל שמקדים חטאת לאשם אינו כלום ותעובר צורתו ויצא לבית השרפה ומתוך דחקים אלו נראה שאף לחטאת אין לו תקנה הואיל ואי אפשר להקריב את כלן אלא שגדולי המחברים כתבוה לענין חטאת כדרך ראשון אלא שקיצרו בה את הדברים ויש מעמידין אותה לענין פסק בקירב את אשמו ואף בלא הפקר נכסיו מקריב חטאתו בחטאת העוף מן הספק הואיל ולא מתורת דלות הוא מביאה אלא מתורת ספק והדברים רופפים: