מאירי על נדה קלח

המשנה השלישית והיא מענין החלק השני במה שנתגלגל בה בדינין שבשאר טמאות והוא שאמר הזב והזבה פירוש והוא הדין לנדה ויולדת והמצורע והמצורעת שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ושאלו בגמרא אטו כל מת מי לא מטמא במשא ופירשוה באבן מוסמא והוא שכל אלו מטמאין משכב ומושב ר"ל כל מצעות שתחתיהם אף אותם התחתונים שאין נוגעין בהם ואפילו באבן מוסמא והוא אבן המונחת על גבי יתדות וכלים תחתיה שאם אחד מאלו יושב עליה ניטמאו הכלים שתחתיה אע"פ שאינם נדרסים במשכבו וכן לדעת קצת אפילו לא היו הכלים נוגעים באבן כמו שביארנו במסכת שבת פרק ר' עקיבא ובמסכתא זו ובהרבה מקומות והדבר ידוע שהמת אינו מטמא משכב ומושב ואמר על אלו שאם מתו הואיל ובעודם חיים היו מטמאין משכב ומושב אף במיתתם כן שאם לא כן יבאו להקל בהם בחייהם בזמן שהיא מתעלפה ודומה להם למת ואפילו נבקע מ"מ גוזרין בכך ולא כדברי האומר בגמרא עד שיבקע אלא עד שימוק הבשר כמו שכתבנו הא משנימוק הבשר אין מטמאין משכב ומושב ואין כאן כדי לטעות ואע"פ שמצינו בכמה מקומות שהמצורע אינו עושה משכב ומושב כבר ביארנו בפרק דם הנדה שזו שבכאן לטמא אוכלין ומשקין אבל לטמא אדם אינו עושה משכב ומושב נכרי שמת טהור מלטמא במשא ואף זו פירושה באבן מוסמא שאלו משא ממש טמא שהנכרי לא נפקע במיתתו אלא מטומאת אהל אבל מטומאת משא לא אלא מטומאת אבן מוסמא קאמר שבחייו דינו כזב לכל דבר ומטמא באבן מוסמא וכשמת נפקע ממנה כשאר המתים שאין כאן גזרה דנכרי בישראל לא מחלף בית שמאי אומרים כל הנשים מתות נדות ר"ל ומטמאות באבן מושמא ובית הלל אומרים אינה נדה אלא שמתה נדה ומ"מ בגמרא שאלו בית שמאי מאי טעמיהו ואי משום דאגב ביעתותא חזיא וכדכתיב ותתחלחל המלכה מלמד שפרסה נדה ואע"פ שאמרנו בפרק ראשון מסלקת את הדמים כך הוא הענין פחדא צמית אבל ביעתותא ר"ל הבהלה הפתאומית מרפיא כמו שביארנו שם הרי במקום אחר אמרו שהאנשים מתים זבים ולטמאם באבן מוסמא ואי משום זיבה הרי מחמת אונס הוא ואקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו ופירשו שאין דברי בית שמאי אמורים אלא לענין מה שאמרו בבריתא בראשונה היו מטבילין את הכלים על גב הנשים המתות נדות ר"ל אע"פ שלא נגעו בהן משמתו ומצד הנדות והיו נדות חיות מתייבשות לומר אף לאחר מיתה אנו חלוקות משאר חברותינו התקינו שיהו מטבילין אף על אותן שאינן נדות שלא לבייש את הנדות חיות וכן בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי אנשים מתים זבים והיו זבים חיים מתביישין והתקינו שיהו מטבילין על הכל ואף בית הלל מודים בתקנה זו אלא שבית שמאי סוברים כשם שהתקינו להחזיק את כולן כנדות לענין הטבילה כך לענין אבן מושמא ולבית הלל לענין טבילה התקינו לענין אבן מוסמא לא התקינו וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

מחזיר גרושתו משנשאת והוליד ממנה בת והיא הנקרא בת משולחת ר"ל בתה של משולחת כשרה לכהונה שאין חללה אלא מאיסור המיוחד לכהונה ומה שהוצרכנו למעטה מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין כבר ביארנוה בראשון של יבמות:

אלמנה שנשאת לכהן גדול נעשית חללה בביאתו ונפסלה מן הכהונה ומלאכול מן התרומה אם היא כהנת וזהו שאמרו כאן היא עצמה מתחללת אבל כהן שהחזיר גרושתו משנשאת אע"פ שביאה פסולה היא לא נפסלה מן התרומה שאין פסול תרומה אלא בזר מעיקרו וזו כבר היה לה אצלו שעת הכושר משנתגרשה והוא קודם שנשאת ואם מפני שנפסלה לכהנה בביאה זו הרי משנתגרשה נאסרה לכהנה ואין ביאה זו מחדשת בה כלום וכבר ביארנוה בפרק החולץ בסוגיית המשנה העשירית: