מאירי על נדה קלא

אשה שיש לה וסת אלא שהיא רואה דם מחמת תשמיש הרי זו משמשת עם בעלה שלשה פעמים ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש הואיל ויש לה וסת אלא שבודקת לאחר תשמיש ואם נתרצפה בשלשתן לטומאה הרי זו מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ולא תשמש מכאן ואילך עם בעל זה ואפילו על ידי בדיקה אם נתרפאת אלא תתגרש מזה ותנשא לשני ואם אירעה כן שלשה פעמים תתגרש ותנשא לשלישי ואם ארעה כן שלשה פעמים הוחזקה זו לכל אדם ותתגרש ולא תנשא לעולם אלא על ידי בדיקה אם נתרפאת אם לאו ושאלו בה ונבדק בביאה שלישית של בעל ראשון כלומר ולא תתגרש אלא שתבדוק אם נתרפאת אם לאו ואם נתרפאת תהא מותרת לו ותירץ לא כל האצבעות שוות ושמא אצבעו של זה גורם ומוטב שתנשא לאחר ושמא לא תהא צריכה לכלום משנעמידה עם זה בספק כרת וכן שאלו ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי שמאחר שהוחזקה בשנים ואירעה כן בשלישי אף בביאה ראשונה נדון אותה במוחזקת בכולם ונאסרנה עד שתבדק ברפואה ותירץ לא כל הכחות שוות ושמא אף באצבע אחד שמא ביאה זו היתה בכח מרובה והילכך לא נאסרה לגמרי עד שאירע לה כן בשלשתם שלשה ביאות בכל אחד ומשם ואילך נאסרה לו ולאחר לעולם עד שתבדוק אם נתרפאית אם לאו ואם יש לה וסת תולה בוסתה ולא שתפרש אם יש לה וסת דמים שהרי באשה שיש לה וסת אתה עסוק אלא שפירושו אם שימשה סמוך לוסתה ר"ל באותה עונה תולה בוסתה ואין ראיה זו מחזקת לרואה מחמת תשמיש וגדולי הרבנים מפרשים אם יש לה וסת ר"ל שאינה מתרצפת שלשה ביאות לענין זה אלא פעמים שרואה לאחר תשמיש פעמים שאינה רואה תולה בכך ולא הוחזקה וי"מ אם יש לה וסת גוף כלומר שאין ראיה זו שבשעת תשמיש באה אלא על ידי מקרים שבגוף כגון פיהוק או עטוש והדומים להם תולה באותם הענינים ואין ראיה זו מחזיקתה ברואה מחמת תשמיש ואם היתה בה מכה תולה במכתה אפילו היתה במקור שסתם הדם מן המכה הוא יוצא ואף הוא עצמו טהור לענין טהרות ואע"פ שעובר דרך המקור שהמקור מקומו טהור אלא שמ"מ צריך שתהא היא מרגשת שהדם יוצא מן המכה וזו היא שאמרו נאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה דם שותת ויוצא וגדולי הדור פירשוה אף כשאינה מרגשת וממה שאמרו בבריתא נאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור ולא הזכירו בה שממנה הדם יוצא אלמא כל שאומרת שיש לה מכה תולין בה מן הסתם וזו שבכאן כך פירושו נאמנת וכו' כלומר שאין הדבר צריך להיות המכה ברורה לנו אלא שתהא נאמנת לומר מכה יש לי וכל שהיא אומרת כך תולה בה מן הסתם שאני אומר שממנה הדם יוצא ואם היתה דם מכתה משונה מן הדם שהיא רואה בשעת תשמיש שאינה תולה:

וקצת חכמי הדורות כתבו שבזמן הזה אין תולין במכה שאף בבועל את הבתולה חזרו ונמנו להיות פורש אחר בעילת מצוה ואינה תולה במכה וחבורה שבעקירת בתוליה ועוד שאם אתה אומר כן אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראיתה ועכשו אין אנו בקיאין במראות הדמים אלא שגדולי הדור משיבים עליהם שאם החמירו בבועל את הבתולה מפני שחומרתה באה לידי הכשר תאמר בזו שאם אתה בא לומר כן נמצאת אסורה לעולם אלא אף בזמן הזה תולה ואף זו שאמרו אם היתה דם מכתה משונה מראייתה אינה תולה דוקא בשאפשר לעמוד על בוריו של דבר כגון זו שראתה ראשונה ושניה בלא מכה אי נמי שכל ביאות שבבעל ראשון היו בלא מכה ונתחדשה לה מכה ברשות שני או ברשות שלישי אבל כל שאי אפשר לעמוד על בוריו של דבר סופה כתחלתה ותולה אע"פ שלא נשתנה ואם כן הוא הדין לכל שאי אתה בקי במראות הדמים והדברים ברורים:

בדיקה זו שביארנו שאם בדקה עצמה ונתרפאת מותרת אף לרביעי או לשלישי שלא גירשה עדין או שרצה להחזירה כך הוא ענינה מביאה שפופרת של אבר שהוא חלק ופי השפופרת כפוף לתוכו כדי שלא יסרטה מבפנים ומכנסת בתוכו קיסם כעין מכחול ומוך נתון בראשו ודוחקתו בפנים עד שיגיע המוך לצואר הרחם מקום שאף האבר מגיע לשם ומוציאו אם נמצא טיפת דם בראש המוך בידוע שלא נתרפאת ואם לא נמצא דם בראשו בידוע שנתרפאת שאף זה כעין תשמיש הוא אלמלא שנתרפאת היה הדם מתעורר קצת ואפילו נמצא דם בשאר מקומות שבשפופרת כל שלא נמצא בראשו בידוע שהוא מן הצדדין וכבר ביארנו שאם בדקה בבעל ראשון אחר פעם שלישית ומצאה טהור אין מתירין אותה לו שמא האצבע גורם ומ"מ אם בדקה עצמה גדולי המפרשים מתירין שאף באלו הואיל וכעין צלמי זכר הם יש לומר בהן לא כל האצבעות שוות וכן יש דרך בבדיקה זו בדרך אחרת והוא שמבהילין אותה ואם הפילה לסיבת הבהלה זו חררת דם הוחזקה ברפואה ואם לא הפילה כלום אין זה אלא ממלאה ומערה ואין לה תקנה:

אשה זו לענין כתבה אם יש לה כתבה מראשון ומשני הואיל וראויה לשלישי ואם משלישי אין לה הואיל ובדקה עצמה ומצאה טמא וכן אם יש בה הפרש בין באו לה מומין אלו בבית בעלה לבאו עמה מבית אביה וכן מה שנחלק דין אשה זו מדין אשה שאין לה וסת כבר ביארנו הכל ביאור מרווח בכדי הצורך בסוף פרק ראשון:

כבר ביארנו בוסת הסיבה שהוא אוסר את שעתו ויראה שזו היא שאמרו כאן בההיא אתתא דכל אימת דהות סלקא מטבילת מצוה הות חזיא אתאי לקמיה דר' יוחנן ואמר לה דמות עיריך עלתה ביך לכי ותבעלי לו על גב הנהר שפירושו מפני שהיא היתה חוששת לוסת שלא להבעל לו לשעתה מפני שהיתה סבורה שהטבילה גורמת ושתהא צריכה להמתין כל שעתה ואמר לה שאין הטבילה גורמת אלא שאחר טבילה כשהולכת לביתה זוכרת את חשוקה ורואה מחמת חימוד ושתבעל לו על גב הנהר ר"ל תכף לטבילה בעוד שטרדת הטבילה עליה ואין הרעיון פנוי כל כך ופירוש דמות עיריך כלומר אוהבך והוא משל לבחור נחמד על דרך יונתך נזכרת ומה שאמר לה לא תגלי לחברותיך עצה אחרת היתה ומפני שחשב שהדבור עם חברותיה בשעת לכתה שמשתעשעות עמה בדברי חשק מעוררים אותה ואמר לה שלא תגלה להם שהיא באה ממקום פלני וכשם שעכשו מדברות בענינים אלו ידברו עמך מענינים אחרים ויטרידוך שלא לזכור ואיכא דאמרי גלי לחברתיך כי היכי דלבעו עלך רחמי וכדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים ויש גורסין דומת עיריך כלומר לעז בנות העיר מלשון דומי מתא ור"ל עין הרע על שם שמקנאות ביך לחבת בעליך כשרואות שאת טובלת תמיד ומתעוררת כל כך עליו ונתן לה עצה שלא תגלה להן טבילותיה ויחשבו שנתחדשה איבה ביניהן ותסור קנאתן ואין עין הרע שלהן שולטת ביך:

דין תורה בענין הנדה שכל שראתה יום אחד יושבת שבעה וטובלת בליל שמיני ואין הפרש בין שראתה יום אחד לראתה כל שבעה אלא אף בשלא ראתה אלא טפה אחת טמאה שבעה וכן אפילו ראתה כל שבעה כל שפסקה בשביעי טובלת בליל שמחרתו שמיני שלא הצריכה תורה בנדה ספירה אחר טהרה ר"ל אחר הפסק הדם אלא בזבה שכתוב בה ואם טהרה מזובה וספרה לה וכו' וכשהשלימה שבעת ימי נדה וטבלה אם ראתה בשמיני היא שומרת יום טהור כנגד יום טמא וכן בכל אחד עשר יום עד שתתרצף בתוכם שלשה ימים לטומאה ואם נתרצפה בהם שלשה ימים לטומאה נעשית זבה גמורה ובימי רבינו הקדוש מצא בקעה בכפר אחד ששמה שוריית והחמיר עליהן וחומרתו הוזכרה כאן בקצת ספרים שאם ראתה יום אחד תשב ששה נקיים והוא ואם ראתה שנים תשב חמשה נקיים והן ואם ראתה שלשה אף בימי נדה שתשב שבעה נקיים ולגירסא זו לא היתה התקנה אלא מפני שמצאן טועות בענין הוסתות בין ימי נדה לימי זיבה ושמא הראשון סוף זיבה והשני תחלת נדה וצריכה ששה אחריו ואם ראתה שלשה שמא כלם בימי זיבה ומ"מ עיקר הגירסא שאף בשנים התקין ששה והן ומפני שהתקנה היתה לשתי סבות אחת זו שהזכרנו והאחרת שהיה לב החכמים מתמעט שלא להכיר בין דם טמא לטהור וכמו שאמרו כ' ב' אמר ר' יוחנן חכמתיה דר' יוחנן גרמה לי דלא למיחזי דמא דמטמינא מטהר דמטהרנא מטמא ואע"פ שבימיו היו רואים את הדם הוא היה רואה את הנולד ותקן לפי מה שראה על העתיד והיה החשש שמא כל שראתה שנים הראשון דם טהור ואינו תחלת נדה עד השני וכן כל שהיא רואה כמה כלן דמן טהור עד האחרון ואין ראוי למנות אלא ממנו ולחששא זו על כל פנים צריכה ששה נקיים ובראיית שלשה חשש לשניה שמא טועה בין ימי נדה לימי זיבה ושמא באחד עשר יום היא עוברת מקצתן בלא ראייה ואחר כך היא רואה שלשה רצופים בסוף אחד עשר וסבורה שהם נדות והם זיבה ולפיכך תיקן שלכל ראיית שלשה תהא סופרת שבעה נקיים ובתקנה זו לא היתה צריכה לא להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדה וזיבה כלל אחר כך ראו בנות ישראל שעל כל פנים צריכות ששה נקיים ודנו בעצמן אף בזה יש צדדין בכדי לטעות הגע עצמך שראתה שלשה והיא טעונה שבעה שמא כשעמדה לה ששה בטהרה היא סבורה שנדה היא ולא זבה ואע"פ שחששא רחוקה היא מ"מ נוח להן שלא להיות זו טעונה ששה וזו שבעה והסכימו להיות כלן מונות שבעה אף לראיה אחת ואפילו בטפה כחרדל ולא שראייה מועטת נאמרה כאן דרך ריבותא שהרי אף מן הדין אשה מיטמאה אף לפחות מכחרדל אלא כך פירושו אפילו בטפה כחרדל שהדבר מוכיח שהוא בא ממעיין סתום וכל שרואה מעיינת בעצמה יום שהיא פוסקת בו אם לאחד אם לשנים אם לכמה ולובשת בגדי נקיות ומונה שבעה ממחרתו של יום ההפסק וחכמים קבלו תקנתן ועשאוה כהלכה פסוקה וכבר ביארנו ענין זה כלו יפה בחמישי של ברכות:

האשה שקישתה שני ימים בתוך ימי זיבה ולשלישי הפילה הרי זו יולדת בזוב שאין קושי מטהר בנפלים ואפילו לא ראתה דם שהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכבר ביארנוה בפרק ראשון ובשאר מקומות שבמסכתא זו:

האשה שתבעוה לינשא וניפייסה לכך צריכה שתשהא שבעה נקיים קודם שתנשא ומתחלת ממחרתו של יום התביעה והריצוי ולא סוף דבר בגדולה אלא אפילו בקטנה שאין דמיה מצויים ואפילו בדקה עצמה ביום הריצוי או אחר כן ומצאה טהור שמא מתוך חימודה ראתה טפה כחרדל ואבד ונמצא יום זה חמור מיום הוסת שהוסת אם לא בדקה בשעתו ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואלו יום התביעה והריצוי אע"פ שבדקה אחר התביעה והריצוי ומצאה טהור טמאה וגדולי המפרשים הקלו בה מצד אחר שלא להצריכה הפסק טהרה ר"ל שכל שמנתה שבעה אחר יום התביעה והריצוי אע"פ שלא בדקה אם פסקה דיה ולא כשאר נדות שצריכות לבדוק אם פסקו קודם שיתחילו במנין שבעה והביאו ראיה ממה שהוזכר כאן ברבינא דאעסק ליה לבריה בי רב חנינא ואמר להו ליום פלני נכתוב כתבה ונמצא שאותו יום פלני שיעד לכתיבת הכתבה הוא יום התביעה והריצוי ואיעכב שבעה יומי בתר הכי והרי הנשארים לא היו סבורים שתהא צריכה שבעה נקיים ונמצא שלא בדקה אם הפסיקה בטהרה ואעפ"כ עלו לה שבעה ומ"מ הם סוברים שבדיקה מיהא בעיא או בכלן או בתחלתן או בסופן כשאר נדות ואע"פ שאף בזו לא הצריכוה בדיקה והטבילה וכמו שאמרו סופן אע"פ שאין תחלתן וגדולי הדור סוברים עוד שאפילו בדיקה אינה צריכה לא בתחלתן ולא בסופן שמאחר שאינה אלא חששא בעלמא די לה בישיבת שבעה שלא בהרגש ראייה ואף הם מדקדקים אותה ממעשה דרבינא שמאחר שאמר איעכב שבעה יומי אלמא כל שבעה נתעכב ולא בא עד לאחר השבעה והרי לא הצריכוה כלום שהרי לא היו סבורים שתהא צריכה לכך והדברים נראין ומ"מ יש ספרים שאין גורסין ואתא אלא איעכב שבעה יומי כלומר אחר יום התביעה והריצוי נתעכב שבעה ימים שלא כנס ומ"מ שם היה והנהיגה כרצונו ומה ששאלו לו מאי טעמא עבד מר הכי אף ביום הראשון שנתעכב שאלו למה הוא מתעכב והם גורסים מאי טעמא עביד מר הכי ואין הכרח מכאן להפקיע ממנה צורך בדיקה ולא צורך הפסק טהרה אלא שהדברים נראין כדבריהם ולמדנו שהיום שהם מתרצים ביניהם לישא ביום פלוני שמחרתו מתחלת למנות ולדעת זה זה שאמרו ליום פלוני נכתוב כתבה פירוש שיכנוס באותו היום והיה אותו היום תוך שבעה ונתעכב שבעה כדי למנותן ממחרת יום הריצוי ויש מחמירין שלא למנות ממחרת היום שבו מתרצין על ענין הנישואין ומסכימין בו לעשות לזמן פלני אלא ממחרת היום שעליו מסכימין לנישואין מתחילין למנות ומתעכבין אותם עוד שבעת ימים והם מפרשים ליום פלני נכתוב כתבה כלומר שיכנוס ונתעכב שבעה אחר היום הנועד לנישואין ובקצת מקומות נוהגים להזקיקה שבעה מיום חתימת הכתבה ואילך ומפני שהם מפרשים כאן איעסק ליה לבריה לנשואין ומה שאמרו ליום פלוני נכתוב כתבה הם מפרשים שכתבוה והזקיקוה למנות שבעה אחר שנחתמה הכתבה ואין זה כלום שבמנהג הראשונים הכניסה וכתיבת הכתבה הכל נעשה בבת אחת ואיעסק ליה פירושו לאירוסין ומה שאמר ליום פלני נכתוב כתבה פי' ביום פלני נעשה הנשואין ומפני שהכתבה הוא מכוש אחרון לעניני הנשואין הוא מזכירה במקום נישואין ונתעכב שבעה אחר יום הריצוי לדעתנו או אחר היום שנועד לנישואין לשיטת אחרת הא משכנסה לא ומשנת כתובות ראיה ברורה לזה שכונס ברביעי ובועל בלילה והוא מה שאמרו שם בההוא דלא כתב כתובה ואמר להו אתפסוה מטלטלי והתירה וכן ממה שאמרו למעלה שני כתבה דמאחרי בה טפי אלמא שהלילה שבו כותבין כתבה הם מתיחדים אלא שאפשר שדוקא בנתקדשה מעיקרא אבל אותה שאינה מתקדשת עד היום שהיא נכנסת לחפה יראה לדעתם שצריכה שבעה ממחרת יום הקידושין והחופה ולדברי כולם אין מנין שבעה שקודם לכך מועיל שאין דם חימוד אלא במקודשת הא כל שנתקדשה ימי הספירה מתחילין מיום הריצוי לדעתנו או לדעתם מן היום הנועד לנישואין אפילו נועד שנה קודם כניסה לדעתם אם נתרצו לכך מתחלת השנה וגדולי הדור חוככים לומר שלא למנות אלא ביום ריצוי או ביום הנועד משעה שמתקנים צרכי חופה לצורך יום הנועד שכל שאדם נוהג ליעד זמן ארוך לשנה או לחדשים כשהגיע זמן חוזרים ומיעדים זמן קצר ליום פלני ואותו יום שנתרצו בו לאותו יום פלני או אותו יום פלני הנועד הוא שמתחלת למנות למחרתו וכן עיקר:

גדולי המחברים כתבו שאם נישאת לתלמיד חכם מותרת לינשא ותספור לאחר נישואין מפני שתלמיד חכם יודע הוא בכך ונזהר ונראה שהוציאו דבר זה ממה שאמרו ביבמות ל"ז ב' רב כי מקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא והקשו לו מזו שבכאן שהרי צריכה לספור שבעה נקיים ותירץ דמודע להו מעיקרא וחזרו והקשו ממה שאמרו כל הנושא אשה במקומות הרבה עליו נאמר ומלאה הארץ זמה ותירץ רבנן קלא אית להו אי נמי יחודי בעלמא מיחדים להו והם מפרשים שכונסים היו ומתיחדים עמה ואין באים עליה ומ"מ גדולי המפרשים פירשו בה שלא היו כונסים אלא שהיו מיחדים להם לכנוס כשירצו עד שהיה פת בסלם ולא היה יצרם גובר עליהם ומ"מ אף תלמיד חכם אסור לו וכל שכנס תוך זמן זה איסור לו להתיחד אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדין כלה שפירסה נדה: