מאירי על נדה קכז

כבר ביארנו שיש בוסת הימים וסת אחד שנקרא ווסת הדלוג וכיצד הוא דינו הרי שראתה יום חמשה עשר לחדש ראשון ויום י"ו לחדש שני ויום י"ז לחדש שלישי לדעת רב קבעה לה וסת לדלוג ואסורה ביום שמונה עשר לחדש רביעי ויום י"ט לחדש חמישי וכן לעולם קבעה לה וסת לדלוג ליום אחד בחדש וזהו דלוג של חדשים והוא הדין אם ראתה עכשו וראתה בשלשים ואח"כ בשלשים ואחד ואח"כ בשלשים ושנים וזהו דלוג של הפלגות ולשמואל לא קבעה לה וסת עד שתשלש בדלוג והרי בראיה ראשונה אין בה דלוג ונמצא שלא קבעה לה וסת עד פעם רביעית ולענין פסק גאוני הראשונים פסקו כרב ומשום דהלכתא כרב באיסורי וכן כתבוה גדולי המפרשים ומכל מקום גדולי המחברים פסקו בה כשמואל וא"כ זה שאמרו בסוגיא זו ראתה בכ"א לחדש זה וכ"ב בחדש זה וכ"ג בחדש זה קבעה לה וסת פירושו בשהיתה רגילה לראות בעשרים ודלגה לעשרין וחד שיש כאן שלשה דלוגין וכן כתבוה גדולי הראשונים ויראה לי כן אי משום דטעמיהו מסתבר אי משום דבוסת ההפלגה אמרו כן שאין וסת הפלגה נקבע אלא בארבע ראיות וכן עיקר שהדלוג הפלגה הוא אלא שוסת ההפלגה בהפלגה שוה בלא שינוי כגון מעשרים לעשרים והדלוג הוא בהפלגה שאינה שוה אלא שמשתנית מעשרים לעשרים ואחד ומעשרים ואחד לעשרים ושנים ואף לדעת הפוסקים כרב דוקא בשראיה ראשונה של ט"ו לחדש אינה מתוך קביעות וסת אבל אם היתה למודה לט"ו שנמצאת ראייה שבו מקביעות וסת אף רב מודה שאין ראיית ט"ו מן המנין והוא שאמרו היתה למודה לראות בט"ו ושינת לי"ו חוששת לט"ו ולי"ו שינת לי"ז הותר י"ו וחוששת לט"ו ולי"ז שינת לי"ז הותרו כלם ואינה חוששת אלא לי"ח אלמא שבלמודה מיהא עד שתשלש בדלוג ולפי דרכך למדת ששניהם סוברים כרשב"ג שאין חזקה לוסתות אלא בשלשה פעמים ומ"מ לענין קטלנית הלכה כר' והוחזקה בשנים ולא תנשא לשלישי כמו שפסקנו ביבמות פרק הבא על יבמתו וי"מ בדלוג זה שבחדש רביעי חזרה לה לוסת ראשון ר"ל שהיא ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון וחזרה וראתה ט"ו בתמוז וי"ו באב וי"ז באלול וחזרה וראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסליו ולדעת רב קבעה לה וסת לטבת בט"ו ולשבט בי"ו ולאדר בי"ז וכן לעולם ולדבריהם זה שאמרו ראתה ט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וי"ז בחדש זה קבעה לה וסת לישנא קייטא הוא דנקט ולא בשלש אלו לבד אלא אם היא משלשת בדרך זה וכן בריתא האמורה למטה כ"א בחדש זה כ"ב בחדש זה כ"ג בחדש זה ענינו שתשלש בדרך זה ובאמת לענין פסק שניהם אמת שכל שהיא משלשת בדלוג שוה קבעה לה וסת לאותו דלוג אלא שלענין ביאור נראה כדעת ראשון חדא מסוגיא דשמעתא שלא אמרוה אלא ט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וי"ז בחדש זה ועוד ממה שאמרו למטה דרגילה למיחזי ביום עשרים ושינתה ליום עשרים ואחד ומשמע שכל שעקרה וסת הראשון קבעה לה וסת לדילוגין ווסת הראשון ודאי נעקר בשלשה דלוגין ואם כן אף וסת הדלוג נקבע בכך:

ומ"מ לענין ביאור דקדקו הראשונים בשמועה זו בענין החדשים שאם כלם מלאים כשאתה חושש ט"ו לזה וי"ו לזה וי"ז לזה אין כאן דלוג אלא הפלגה שזה משלשים ושנים לשלשים ושנים ואם החדשים אחד מלא ואחד חסר הרי אין הדלוג שוה שהרי אם ראתה בט"ו בניסן שהוא מלא ושחזרה וראתה בי"ו באייר ראתה לשלשים ושנים של ראיה ראשונה וכשראתה בי"ז בסיון ראתה לשלשים ואחד שהרי אייר חסר ונמצא שלא דלגה אלא שקירבה ראיותיה ומתוך כך גדולי המפרשים כתבו שכשם שהיא קובעת וסת להפלגות שוות כך קובעתו בימי החדש ר"ל שאם ראתה בשלשה ראשי חדשים על הסדר זה אחר זה קבעה לה וסת לראשי חדשים אע"פ שאין הזמן שוה שהרי אחד מלא ואחד חסר וכמו שהקדמנו במשנה ומעתה אף זו המדלגת אחר שאין בראיותיה צד שוה לא בדלוג שוה ולא בהפלגות שוות קובעת היא מצד ימי החדש שלא בהשואה ושלא בדלוג וכל שראתה בט"ו בחדש שלשה פעמים זה אחר זה קבעה לה וסת לט"ו בין מלאים בין חסרים שמכל מקום ט"ו לחידוש הלבנה וזהו וסתה וכן כתבו בתוספות שאף היום גורם וקובע וסת וכמו שאמרו דקפץ בחד בשבא וכו':

זה שביארנו שאין וסת ההפלגה נקבע אלא בארבע ראייות ממשנתנו אתה למד כן שאמרו בה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים חוששת לט"ו ולעשרים ואם שינתה פעם שנייה ליום עשרים אף זו חוששת עדין לשניהם שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר ט"ו וקבעה לה יום עשרים אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים ואם תאמר למודה שאני הרי סתם אמרו עליה שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אלמא בין למודה בין אינה למודה ועוד שאם טעם משנתנו משום דלמודה שאני כשהקשו לרב בשמועת הדלוג מבריתא דקתני היתה למודה לראות יום ט"ו ושינת לי"ו זה וזה אסורים שינתה לי"ז הותר י"ו וחוששת לט"ו ולי"ז שינתה לי"ח הותרו כולם ואינה חוששת אלא לי"ח אלמא שלשה פעמים בדלוג בעינן עד שתירץ בה למודה שאני כלומר שאף רב מודה בה כמו שכתבנו לותביה ממתניתין אלא שמשנתינו אף בשאינה למודה ומפני שאין וסת הפלגה נקבע אלא בשלש הפלגות כמו שכתבנו וכן יראה בדלוג כמו שכתבנו ויש מקשים לדעת זה ממה שאמרו ברביעי של קמא ראה שור ונגח שור ולא נגח שור ונגח שור ולא נגח שור ונגח שור ולא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים ואע"פ שהראשונה לא בסירוגין היתה ואינה קושיא דהתם איכא שלש נגיחות ואתה עושהו מועד על הדרך שעשאן אבל זו היאך אתה דן ראשונה שבראיות ליום עשרים והרי עד שתראה מעשרים לעשרים אי אתה יכול לומר ראיה של עשרים אלא ודאי אין וסת הפלגה קבוע אלא בארבע ראיות שנמצאו בהן שלש מעשרים לעשרים הא כל שאר הוסתות נקבעים בשלשה כמו שכתבנו חוץ מן הדלוג לדעתנו כמו שכתבנו:

כבר ביארנו במשנה שאף עקירת וסת אינו אלא בשלשה פעמים ומה שאמרו בסוגיא זו סד"א כיון דלימודה היא ועקרתיה בתרי זימנא עקרא ליה סוגיא דעלמא הוא ואין להקשות בה היאך היה עולה על דעתו כן שלא נאמרה אלא בדחייה בעלמא:

כל שביארנו בוסת הדילוגין פירושו בדלוג שוה כמו שכתבנו אבל אם סירגה בהם יום אחד כגון שראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר ובסיון שהיתה ראויה לחשבון דלוגיה לי"ז ראתה בי"ח אין כאן קביעות לדלוג כלל וכן כל כיוצא בזה:

כבר ביארנו שאע"פ שאין קביעות וסת אלא בשלשה פעמים מ"מ חוששת היא לו אף בפעם אחת ר"ל שאם ראתה בראש חדש זה חוששת ליום ראש חדש הבא אלא שמ"מ כתבו גדולי המפרשים שוסת הדלוג אינה חוששת לו כלל עד שתקבענו לגמרי וזהו שאמרו היתה למודה לראות יום ט"ו ושינת לי"ו זה וזה אסורים שינת לי"ז הותר י"ו ונאסר ט"ו וי"ז ואלמא לי"ז הוא שחוששת אבל לי"ח שהוא יום הראוי לחשבון הדלוג אינה חוששת ולמדנו שאין חוששין לוסת הדלוג עד שתקבענו לגמרי וכן וסת ההפלגה אינה חוששת לו עד שתראה ראיה שניה שהרי אינה יודעת לאיזה יום היא מפלגת מעתה ראתה בראש חדש ניסן חוששת לראש חדש אייר ואם ראתה בו חוששת לראש חדש סיון ואם לא ראתה בו נעקר הוסת וחוששת לשני בסיון שהרי ראתה שתי ראיות שוות בהפלגה מל"א לל"א שהרי ראיית ראש ניסן וראש אייר שוה בהפלגה לשני בסיון מל"א לל"א ולעולם חוששת שתי חששות אלו לוסת החדש ולוסת ההפלגה עד שתקבע אחד מהם שלשה פעמים כיצד ראתה באחד בניסן ובעשרים בו חוששת לאחד באייר מצד ראייה שבראש ניסן ואם לא ראתה בו חוששת לתשיעי שבו שהוא שיעור הפלגה שבו מיום עשרים בניסן ובין שראתה בו בין שלא ראתה בו חוששת לעשרים באייר שמא מיום החדש תהא קובעת לעשרים וכן בדרך זה היא קובעת עד שתקבע וסת החדש שלשה פעמים או וסת ההפלגה ארבעה או שתטהר האחד בעקירת פעם אחת וכן הדין לוסת הסיבות שאינה חוששת לו עד שתתחיל בו ר"ל שאם ראתה באחד בניסן ושימרה לה באחד באייר ולא ראתה אינה חוששת לראש סיון מחשש וסת הסיבות שאין חוששין לסירוג עד שתראה בו:

זה שביארנו שכל בפחות משלשה אע"פ שלא קבעה לה וסת מ"מ חוששת היא אף בפעם אחת ואסורה לשמש כל היום אף בבדיקה לא סוף דבר שהוא כן כשעומדת בתוך ימי נדתה ר"ל ששינוי הוסת בתוך ימי נדות של וסת ראשון כגון שהיתה רגילה לראות בט"ו ושינתה לעשרים שאין בין יום הראוי ליום השינוי אלא חמשה ימים שנמצא יום השנוי תוך ימי נדות של יום הראוי אלא אפילו שינתה לכ"ה שנמצא יום השינוי תוך ימי זיבה של וסת ראשון כך הוא הדין אע"פ שהדמים מסתלקים בימי זיבה וגדולי הרבנים פירשו בה דרך אחרת ולענין פסק מיהא הכל עולה לענין אחד:

אע"פ שביארנו שאף בפעם אחת חוששת מ"מ אף בשנים אם עקרתן פעם אחת אינה חוששת לראשונות ואין מזקיקין עקירת שנים לשנים כשם שמזקיקין עקירת שלשה לשלשה מעתה היתה למודה להיות רואה ביום עשרים ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורים ר"ל שחוששת לעשרים ולשלשים שמיום הראיה המחודשת וכשהגיע יום עשרים ולא ראתה משבדקה עצמה ומצאה טהור מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים הגיע יום שלשים וראתה והרי שתי ראיות לשלשים והגיע יום עשרים ולא ראתה ועוד הגיע יום שלשים שחוששת לו ולא ראתה ועוד הגיע עשרים וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים ואע"פ שקבעה וסת ליום שלשים שתי פעמים עקרתו בפעם אחת כך היא הגירסא בספרים שלנו ובפירושי גדולי הרבנים ולמדנו ממנה שאע"פ שנעקר הוסת בשלש פעמים אם חזרה אחר הוסת לוסתה הראשון חזרה לוסתה אף בפעם ראשונה הואיל ועדין לא קבעה וסת אחר ומכל מקום יש גורסין בשמועה זו כך היתה למודה לראות ביום עשרים ושינת ליום שלשים זה וזה אסורים הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים הגיע יום שלשים וראתה יום עשרים וראתה יום שלשים ולא ראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים ור"ל הותר יום שלשים שלא נקבע אלא שתי פעמים ונאסר יום עשרים שלא נעקר אלא שתי פעמים הא כל שנעקר הוסת הראשון שלשה פעמים אם חזרה בו אחר כן הרי היא כתחלת וסת ואינו וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אע"פ שלא קבעה וסת אחר וכל שחוזרת לוסתה אינה חוששת לוסת האחר ששינתה בו ויש מחמירין לחוש בו ואין נראה כן שאם כן הרי אשה זו רואה כל ימיה מעשרים לעשרים וחוששת לשלשים אבל שלא קבעה וסת אחר וחזרה לוסת ראשון חזר הוסת למקומו אפילו לאחר שנה שאין וסת נעקר ברוב זמן אלא בקביעות וסת אחר:

למדנו בענין הוסתות שבכל ענין שהיא משנה ראיותיה אם לימים אם לחדשים אם לדלוג אם לסירוגין קבעה לה וסת על הדרך שהיא משנה ראיותיה הא כל שאינה משנה ראיותיה לא קבעה ויש אומרים שאין אשה קובעת וסת אלא בעונה אחת ר"ל שראתה שלשה פעמים בזמן שוה לאחד מדרכי הוסתות ושלשתן ביום או שלשתן בלילה אבל אם ראתה ראשונה ביום ושניה בלילה אין כאן קביעות שלא נאמר יום בענינים הללו אלא בעונה ר"ל או יום או לילה:

זה שביארנו בעקירת הוסת שלא נעקר הראשון אלא בשלשה פעמים מ"מ כל שהראשון במקומו שניהם רבוצים עליה ויש לה חשש שני וסתות ר"ל שאם היתה למודה בראשי חדשים וקבעה וסתה לכך וברביעית ראתה בעשרים בחדש ובראש חדש וראתה כן שלשה פעמים בראש חדש ובעשרים שניהם עליה ויש לה שני וסתות וכן לכל כיוצא בזה:

מאחר שביארנו שאף ראתה בפעם אחת חוששת לו צריך שתדע מה בין וסת קבוע לוסת שאינו קבוע לענין זה והבדל זה שהוסת הקבוע אסורה אף לאחריו לעולם עד שתבדוק ותמצא טהור ושאינו קבוע כל שהגיע היום ולא הרגישה בראיה אע"פ שלא בדקה מותרת:

זה שביארנו במשנה וסתה שבשלשה פעמים נעקר הוסת הראשון והוקבע הוסת הראשון דוקא בשהשותה ראיית השנוי גם כן אבל כל שלא השות ראיית השנוי כגון ששינתה פעם אחת מיום עשרים ליום שלשים והשנית לשלשים ושנים והשלישית לשלשים וארבע נעקר הוסת הראשון ואין לה וסת כלל:

כבר ביארנו במשנתנו שאין פרישת הבעל מאשתו בשעת עונת הוסת חמורה כנדה אלא שהקלו בה בכל שאר מיני פרישות הנאסרים בה בנדותה ואף תשמיש עצמו ליוצא בדרך ואף לדעת המחמירים בתשמיש ליוצא בדרך ובשאר מיני פרישות למי שאינו יוצא מודה הוא שהיוצא בדרך מיהא הקלו בו בשאר מיני הפרישות ולפי דרכך אתה למד שלא סוף דבר שהתשמיש נאסר בנדה אלא אף שאר דברים כל שיש בהם סרך הרגל עבירה כדי לעשות משמרת למשמרת וחותם בתוך חותם ופרישות זה באיזה דבר הוא נוהג ובאיזה מקום ובאיזה זמן לא נתפרש במסכתא זו אלא שאני מגלגל לבאר ענינים אלו בכאן על ידי גלגול מה שכתבנו במשנתנו כדי להשלים ענינים אלו במקומן מאחר שהתורה אמרה אל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כל מיני קריבה במשמע והוא שדרשו באבות של ר' נתן יכול יחבקנה וינשקנה תלמוד לומר לא תקרב יכול ידבר עמה דברים בטלים ר"ל שיחת שעשוע ודברי הרגל או תישן עמו במטה אפילו בבגדיה תלמוד לומר לא תקרב כלומר לא תגרום שתבא עמה לידי קירוב ובמסכת נדרים אמרו כל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנים ופירשוה באשתו נדה וענינה בהבטה במחשבת הרהור ולמדת שכל קריבת בשר אפילו של אצבע קטנה ואפילו שלא בדרך חבה אסור ושאר דברים כל שהוא דבר המביא לידי הרגל עבירה הן בדבור הן בהבטה הן בעמידתו סמוך לה במקום המרגיל כגון לישן שניהם במטה אחת בבגדיהם ושלא בקירוב ושלא בדבור זה עם זה הן בשאר ענינים המרגילים לחשק הכל אסור אבל כל שאין שם קירוב בשר ולא דבר המביא לידי הרגל עבירה מותר אע"פ שהיא עושה אותם לצורך בעלה ובפניו במסכת כתובות אמרו כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת הכוס שאסרו פירושו לדעתנו בהושטה מידה לידו הא כל שלא בהושטה מידה לידו כגון שתמזוג ותניח לפניו מותר אפילו על השלחן ומה שאמרו שם דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא דביתהו דרבא אבי סדיא דרב פפא אשרשיפא לא למעט הנחה על השלחן אלא מפני שהיו מוזגות שלא בשעת אכילה ומזיגה שלא בשעת אכילה אין בה מקום להנחה על השלחן ולא עוד אלא שיש מתירים כל שבשעת אכילה אף בהושטה כל חד וחד בעבידתיה טריד ואין בו המשך חבה אלא שאין ראוי לפרסמה ולא בא להורות בה שמא יגע בבשר ואף בהושטה ושלא בשעת אכילה אמרו שם דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלה ור"ל לדעתם אף בהושטה מיד ליד ומותר אחר שהיא נותנת לו הכר ושהוא כדאי לסמוך בעצמו ואם כן כל שבשאר חפצים אף בהושטה מותר בזמן הזה שאין מגעה אסור משום טומאה אלא מצד הרחקה כל שאין מגע בבשרה או בבגדיה וכן יש מתירין בהושטה בפני אחרים מיד ליד שאין חשש הרגל בפני הכל ומ"מ יש אוסרין כל הושטה מיד ליד אף בשאר חפצים וכל מזיגת הכוס אסורה לדעתם אף שלא בהושטה כל שהיא מניחתו על השלחן אף בשעת אכילה אא"כ מניחתו בהיכר כגון ביד שמאל או שתהא נותנת במקום אחר ושלא על השלחן שהוא עומד ודביתהו דשמואל בשעת האוכל היה ועל השלחן היתה מנחת ודביתהו דאביי על פי הכד שהיו מוזגין ממנו את המים ודביתהו דרבא על הכר שהיה הוא יושב בו בשלחן ודביתהו דרב פפא על הכסא שלפני השלחן ולדעת זה אסור לה למזוג לבעלה אא"כ בדרכים אלו ובאמת חומרא גדולה היא והנוהג כן תבא עליו ברכה אלא שאין בדברים אלו הכרח מכח הלכה ובשאלתות החמירו אף להיות שותה בכוסו של בעל וגדולי המפרשים מתמיהים בה אלא שמפרשים אותה שהוא מיחדו לה ושולחו אצלה שזה הוא דרך חבה מפני שבכך הוא נותן דעתו עליה וכעין מה שאמרו המשגר כוס של ברכה לאשה שלא לדעת בעלה חייב מיתה מפני שיצרו רבה עליה ופירוש הדברים אפילו בכוס של ברכה וכל שכן בכוס אחר אבל כל שאינו מיחדה לה אלא שהוא שותה והיא אחריו הן בברכה הן בכוס אחר אין בזה כלום ולדעתנו אף בזו מותר וכן לדעתנו מה שנאמר בתוספתא שאסור לרדותה במקל אין הלכה כן נגיעת בשר אין כאן המשך חבה אין כאן אלא שהדברים נאים על כל פנים ליאסר מאיזה צד וכן גאוני הראשונים מחמירים שלא לישן על מטתה אף כשאינה עמו במטה ואף שלא בפניה אלא שהיא חומרא יתרה וכן החמירו שלא לאכול עמה על שלחן אחד אא"כ מפרישין ביניהן במפה ומצד מה שאמרו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה והם מפרשים אותה שלא סוף דבר בקערה אחת אלא על שלחן שהרי השוו אותה כעליית עוף ובשר על שלחן אחד אלא שאין ממנה דמיון לענין זה מפני שהזב וזבה הואיל ושניהם במין טומאה אחת מורים להיתר ואם תמצא לומר לאיסור יראה דוקא בקערה אחת או על שלחן אחד וכשלחן שלהם שלא היה בו מקום אלא לאחד וכל שמצמצמים בו שנים נמצאו משתמשים זה בשל זה אבל בשלנו ודאי מותר בלא שום היכר וכן החמירו שלא לישב שניהם על ספסל אחד או על מטה אחת ולא יראה כן לא אסרו אלא שכיבה ושינה אבל ישיבה לא אחר שאין באין בה מסרך טומאה וכן אין האיסור אלא בכוס של יין אבל מים ושאר מיני שכר הרי הן כשאר חפצים מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

אף הצעת המטה שאסרו התבאר שם במסכת כתבות שלא נאסר אלא בפניו אבל שלא בפניו מותר אע"פ שהוא יודע שהיא מציעתו ובתוספות כתבו שאף בפניו דוקא בהצעת סדינים לבנים או בגדים חשובים אבל בנענוע כרים וכסתות מותר שאין באלו הרגל עבירה אדרבה שפחות הוא אצלה וכבר הביאו בה ראיה מפרק אע"פ כמו שביארנו בראשון של כתבות ומ"מ הרחצת פניו ידיו ורגליו שאסרו פירושו בלא מגע שאם במגע אף בדבר אחר אסור אלא שבהרחצה אף כשהיא יוצקת על ידו אסור ומפני שזהו מין קישוט וכל צד שבאיש ואשתו המתיחדים מעוררים להרגל עבירה אסור ומ"מ יכולה היא לחמם את המים לפניו ולהניחן לפניו ואף ביציקה על ידו יראה שלא נאסרה אלא בחמין אבל בצונן אין כאן קירוב והאוסר מתורת נצוק שהוא אצלו כמגע דברי הבאי הם ומ"מ יש אוסרים אף בצונן מפני שאף בצונן מין קשוט הוא מ"מ אף לשיטתנו ראוי לאשה דרך כלל לגדור בעצמה מכל דבר המביא לידי הרהור והרגל עבירה וראוי ליחד לה בגדים ללבשן בשעת נידותה עד שיהא הבעל זוכר תמיד שהיא מרוחקת הימנו ובלבד בדרך שלא תתגנה עליו בפירוש אמרו שמותר לה להתקשט בימי נדותה שלא תתגנה עליו:

יש אומרים שדברים אלו בכל נדה נאמרו ואפילו בשפחתו המשוחררת והוא הדין לכל העריות ואף גדולי המחברים סוברים כן אלא שהדברים נראין שלא נאמר כן אלא באשתו מפני שלבו גס בה אף באשתו לא אסרו שלא להתיחד עמה שלא אמרה תורה לשלחה מביתו ולגרשה מחדרו אלא שבכלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ופירסה נדה אסרו את היחוד מתוך חיבה היתרה שבהם והוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כמו שביארנו בכתבות:

דברים אלו כל שהחמרנו בהם בימי נדותה כך הדין בימי ליבונה ר"ל ימי הספירה שלובשת בהם לבנים ואף אחר שעברו שבעה כל שלא טבלה הן להיות ביאתה בכרת אפילו לאחר כמה שנים עד שתטבול טבילה הראויה שהרי בימים וטבילה תלה הכתוב הן בשאר מיני הריחוק ללאו של לא תקרב וכל מה שהקלנו בו הקלנו אף בימי נדותה אין ביניהם הפרש כלל ואע"פ שמקצת גאונים כתבו בהפך במחילה מהם אין הדברים כלום ומ"מ כל שטבלה לנידות של תורה אלא שעדין היא טמאה מצד חומר שהחמירו בנות ישראל על עצמן כגון שומרת יום שטבלה או נדה שטבלה בליל שמיני בלא ספירת שבעה וכן בעלת הכתם שאין איסורה אלא מדברי סופרים כתבו גאוני הראשונים שלא חששו בהם לדברים אלו על הדרך שביארנו בעונה הסמוכה לוסת ויש חולקין בבעלת הכתם הואיל ומדברי סופרים אבל זו שטבלה שאין איסורה אלא מחומר בנות ישראל לא חששו לדברים אלו ועיקר הדברים לאסור בכולן וכן כתבוה בתוספות מצד מה שראו בראשון של שבת באותו תלמיד שהעידה אשתו עליו שבימי ליבונה היה ישן עמה ואוכל ושותה עמה אלא שאינו נוגע בה ופירשו בה שלא היה אותו תלמיד מיקל באשתו שלא טבלה אלא ודאי טבלה לנידות של תורה אלא שסופרת מצד חומרתן של בנות ישראל ואמר לה ברוך המקום שהרגו ואע"פ שהביאוה מן התורה כמו שאמרו עליה דכתוב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כך פירושו כיון שאסרה תורה כל קריבה כתשמיש עצמו בנדה כך בחומר שהחמירו בנות ישראל כל קריבה במשמע ולא עוד אלא שלדעתי כל שיש אצלו מבוא להקל ראוי להחמיר עליו יותר:

נשלם הפרק תהלה לאל: