מאירי על נדה קיג

בית הפרס כבר ביארנו במסכת חגיגה כ"ה ב' שהוא שדה שהיה בו קבר ונחרש ונתפשטו העצמות אילך ואילך עד שנתפרסו ונדקדקו ומן התורה טהור הוא לגמרי שהמחרישה כותשת העצמות עד שלא נשאר שם עצם המטמא באהל ואם מפני שנשארו שם עצמות דקים כשעורה שאע"פ שאין מטמאין באהל מטמאין הן במגע לא חששו למגע שטמונים הם בתוך העפר אלא שמדברי סופרים לטמאו מחשש מגע עד מאה אמה ממקום חרישתו וממאה אמה ואילך אינו מטמא כל עקר אף מדברי סופרים שאין דרכן של עצמות להתפשט יותר ממאה אמה ואם רצה לילך אף בתוך מאה אמה הולך על ידי ניפוח והוא שמנפח את העפר לפניו במפוח והולך במקום שמנפח אם אינו מוצא שם עצם כשעורה ואם מצא עצם כשעורה פורש משם ומנפח במקום אחר ואם נידש ברגלי אדם אחר חרישה טהור אף בתוך מאה אמה ובלא ניפוח שאפילו היו שם עצמות דקים בדישה זו מתכסים בעפר ויש בו תיקון גם כן בצדדים אחרים שהוזכרו בסדר טהרות וכבר ביארנום באחרון של חגיגה:

ונשלם הפרק תהלה לאל: