מאירי על נדה קיא

דם היוצא מפי הזב או מאמתו טהור מדין זיבה אלא שמטמא כמשקין והרי הוא בכלל דם מגפתו ומ"מ בדם היוצא מפיו דוקא בשותת ויורד אבל ברוקק התבאר בפרק מצות חליצה שאין רקיקה בלא מציצה וכל שהוא מוצץ אי אפשר לו בלא צחצוח רוק ומטמא כזיבה גמורה אבל דם היוצא מפי האמה אע"פ שלחץ עצמו אין חוששין בה לצחצוח זיבה שאין חוששין לצחצוח זיבה אלא בשכבת זרע ומי רגלים ואין מדמין דמים אלו ושאר משקים שהם נכללים עמהם לרוק שהרוק מתעגל ויוצא ר"ל מתאסף הרבה ממנו ויוצא ביחד וחוזר ונבלע אם אינו רוצה להוציאו וכן בסילון של מי רגלים אבל הדם אינו מתעגל ויוצא אלא ראשון ראשון הולך ונוטף ואינו חוזר ונבלע משהתחיל לצאת וחלב שבאשה אע"פ שמתעגל ויוצא אינו חוזר ונבלע ושמא תאמר ונלמוד להם מזיבה גמורה שאינו מתעגל ויוצא וטמא מה לזוב שכן גורם טומאה לאחרים והוא הזב עצמו שנעשה זב בסיבתו:

כבר ביארנו במשנה שלא נאמר בשרץ שאינו מטמא יבש אלא במקצתו ר"ל שאין שלדו קיימת אבל שלדו קיימת מטמא אף ביבש לא סוף דבר ביבש אלא אפילו נשרף כל ששלדו קיימת מטמא אף מטלית ושאר בגדים הראויים לקבל טומאה אם בלו הופקעו מן הטומאה ובטלית של עשיר שיעורו משבלה עד שאינו ראוי לו כגון שנקרע רבו מלמעלה ובטלית של עני שיעורו כל שאין רוב שפתותיה קיימות ושאין בה שלש אצבעות על שלש אצבעות כמו שיתבאר במקומו מצא שרץ שרוף או מטלית טמאה בלוייה על גבי זיתים או שאר אוכלין טהורה ואין חוששין שמא כשנפל לשם היה עדין שלדו של שרץ קיימת וכן המטלית לא היתה בלויה בשיעור הפקעת טומאה שכל הטמאות כשעת מציאתם היה מקצת השרץ לח ומקצתו יבש ואין שלדו קיימת הלח מטמא היבש אינו מטמא ויש פוסקין שאף היבש שבו מטמא הואיל ומקצתו לח והוא שאמרו למעלה לדעתם הא בכלו הא במקצתו:

המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר השרץ שנמצא במבוי מטמא כל טהרות שבמבוי שמא נגע בהם שהרי מבוי דינו כרשות היחיד לספק טומאה ומטמא למפרע כל טהרות שנעשו במבוי עד שיאמר בדקתי את המבוי ולא היה בו שרץ או שעת הכבוד ר"ל שאם נמצא השרץ בסוף החדש וכבר נבדק או נתכבד בראש החדש ולא נמצא כל הטהרות שנעשו למפרע מיום הבדיקה או הכבוד עד היום שנמצא בו השרץ טמאות הא משעת בדיקה או שעת כיבוד ולמפרע טהורות ושאלו בגמרא בכבוד זה אם חזקתו בדוק או חזקתו מתכבד וחזקתו בדוק פירושו שחזקה עליו שבשעה שכבדו בדקו שחזקת בני ישראל שבודקים את מבואותיהם בשעת כבודם ומתוך כך מטהרין מאותה שעה ולמפרע שאם בדק ולא נמצא או שמא אין חזקתו בדוק אלא שחזקתו שהשרץ מתכבד ויוצא משם עם הכבוד ונפקא מינה למי שאמר כבדתיו אבל לא בדקתיו שאם תאמר מפני שחזקתו בדוק הרי נודע שלא נבדק ואף טהרות שמקודם הכבוד טמאות ואם מפני שחזקתו מתכבד טהורות שהרי אלו היה שם באותה שעה כבר יצא ובהפך הדברים כשנתכבד סתם אלא שראינו שם גומות ואם מפני שחזקתו בדוק מאן דבדיק אף בגומא בדיק וטהור משעת הכבוד ולמפרע ואע"פ שאמרו בראשון של פסחים ז' א' בענין תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר שהגומא אינה נבדקת ענינה בגומא שהיא מכוסית בקרשי התיבה ואינה נראית ואם מפני שחזקתו מתכבד גומא אינה מתכבדת והעלו בה שהטעם מפני שחזקתו בדוק וכן שכבדו ואומר שלא בדקו מטמא למפרע אף קודם הכבוד וכל שכבדו סתם חזקתו בדוק אפילו היו שם גומות ומשעת מציאה ואילך אין צריך לומר שטמא שהרי ודאי הוא אלא שאין ספק שהוא מפנהו תכף אחר שיודעו לשם וכן הכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע כל הטהרות שנעשו על יד אותו בגד עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או שעת הכבוס ואף זו כראשונה שאם מצאה הכתם בסוף החדש וכבר בדקתו או כבסתו בראש החדש מטמאין למפרע כל טהרות שנעשו בה משעת הכבוס או הבדיקה ואילך הא משעת הבדיקה והכיבוס ולמפרע טהורות שהרי לא היה שם כתם באותה שעה ואף כבוס זה שאלו בגמרא אם חזקתו בדוק אם חזקתו מתכבס וחזקתו בדוק פירושו שחזקה עליה שבשעת הכבוס בדקתהו ומתוך כך מטהרין מאותה שעה ולמפרע או שמא אין חזקתו בדוק אלא שהטעם מפני שחזקתו של כתם מתכבס ויוצא לו משם ונפקא מינה לאומרת כבסתיו ולא בדקתיו שאם הטעם מפני שחזקתו בדוק הרי מעידה על עצמה שלא בדקתהו ומטמא למפרע אף מקודם הכבוס ואם מפני שחזקתו מתכבס טהורות אע"פ שלא בדקה שאלו היה שם כתם זה באותה שעה כבר היה מתכבס והפך הדברים כשנמצא הכתם בשפת הבגד שאם מפני שחזקתו בדוק מאן דבדיק בסיטרא נמי בדיק ואם מפני שחזקתו מתכבס שפת הבגד אינה מתכבסת בכדי העברת הכתם ואף זו העלו בה מפני שחזקתו בדוק וכמו שאמרו חזקת בנות ישראל שבודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן ואפילו כבסתהו כל שאמרה לא בדקתיו מטמא למפרע אף מקודם הכבוס אלא שאם נתכבס סתם חזקתו בדוק וטהור אפילו היה בשפת הבגד וכל שהמכבס לפנינו שואלין לו אם בדק אם לאו ואי ליתיה קמן דנשייליה חזקתו בדוק:

ומטמא בין לח בין יבש פי' הכתם ר"ל שמטמאה למפרע אפילו נמצא לח ואין אומרין היאך אפשר לטמא הכתם למפרע כמה ועדין הוא לח שאפשר שמים נפלו עכשיו עליו ונעשה לח ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע וכו' פי' ר' שמעון אינו חולק עם תנא קמא ומודה הוא שהכתם אף בלח מטמא הוא למפרע אלא שדבריו של ר' שמעון בשרץ נאמרו שזה שאמרנו שמטמא למפרע כשנמצא יבש וכגון שנמצא שלם שהוא מטמא ביבש אבל אם נמצא לח אינו מטמא למפרע אלא בשיעור שאפשר שמת לו ועדין הוא יכול להיות בלחות זה כגון יום אחד או שני ימים לפי הלחות הנמצא בו ואין חוששין שמא מים נפלו עליו ועשאוהו לח שאלו כן כבר נישר שערו ואף חכמים לא חלקו בו אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והלכה כדברי שניהם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא: