מאירי על נדה קט

טומאת משכב ומושב שיחדנוה לזב וזבה ונדה ויולדת או אף למצורע לדעת קצת פירושה שכל שאחד מאלו יושב או שוכב עליו מכלים הראויים למשכב ומושב נעשה אב הטומאה אף אותו שלא נגע בו כגון עשר מצעות זו על גב זו וישב או שכב על העליון שאף התחתון טמא ולא סוף דבר באלו שמכל מקום ישיבתו בעליון מכבדת על אותן שתחתיו ומנידתן בהכבדתו אלא אף באבן מושמא ואבן מושמא ענין טומאתה ברוב מקומות שהוזכרה בה בתלמוד מתורת משכב ומושב וכן בתורת כהנים הביאוה מוכל המשכב אלא שלמדנו ממנה ריבותא לדין עשר מצעות שאע"פ שאין ישיבת הזב עליה מכבדת על מה שתחתיה נטמא הכל מתורת משכב ומושב וביאור ענינה פירשו בה גדולי הרבנים שהיא אבן מונחת על גבי יתדות וכלים תחתיה וכשהזב יושב על האבן ניטמא כל מה שתחתיו מכלים הראויים למשכב ומושב אע"פ שלא הכביד הזב על האבן עד שתכביד האבן על הכלים בישיבתו שהרי מונחת היא על גבי יתדות וכן אע"פ שאין הזב נוגע בדבר המקבל טומאה שהרי כלי אבנים אין מקבלים טומאה כלל אף מדברי סופרים ויש מבינים מדבריהם אפילו לא היה עליון שבכלים נוגע באבן ומפני שראו לגדולי הרבנים שהביאוה מוכל אשר יהיה תחתיו וכן ממה שפירשוה במונחת על גבי יתדות ואם היה הדבר צריך מגע היה להם לפרשה במונחת על המצעות שהרי אף בזו לא היתה ישיבתו מכבדת עד שתניד את הכלים שתחתיה שהרי אבן מושמא פירושו אבן גדולה שאינה מיטלטלת וזהו לשון מושמא כלומר שהרבה בני אדם צריכים בטלטולה להניחה במקום שרוצים להעמידה וכמו שהביאוה בפרק תינוקת מדכתיב והייתית אבן חדא ושומת על פום גובא ומ"מ אין בה הכרח שהרי אף הם חזרו וכתבו אע"פ שלא הכבידה על הכלים בישיבתו כלומר שנוגעת היא בהם אלא שאינה מכבדת שכל שהיא כגון זו הדבר בטוח שלא להכביד על מה שתחתיה והוא הדין לשלא ביתדות אלא שמונחת על הכלים וממשאם היא כבידה כל כך שלא תהא ישיבתו מכבדת ומה שהביאוה מוכל אשר יהיה תחתיו אשגר לישן הוא שהרי מקרא כבר העמידוהו בפרק רביעי לעליונו של זב ופירשו בו וכל אשר יהיה הזב תחתיו ועוד שמקרא זה יוכיח שכל כלים במשמע אף אותן שאין ראויין למשכב ומושב ובהדיא אמרו כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם כמו שביארנו בשלישי של עירובין וכן שבתורת כהנים הביאוה מכל המשכב ואם כן דוקא בשעליונו של כלים נוגעת באבן זהו ביאור הענין ברוב מקומות שבתלמוד וכן ביארנוה במסכת שבת פרק ר' עקיבא:

ומ"מ בסוגיא זו אתה צריך לדקדק שהרי הוצרכנו בה ללמוד שאע"פ שהנדה מטמאה באבן מושמא אין דמה מטמא בה ומה הוצרכנו לכך והרי מיעטנוה מכל משכב ומושב ועוד שבסוגיא זו מיעטנו את דמה מטומאת אבן מושמא מדכתיב במשכב הזב והנושא אותם אלמא אבן מושמא טומאת משא היא ואף בפרק אחרון יראה כן שאמרו שם הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא ופירשוה בגמרא באבן מושמא אלמא אבן מושמא תורת משא עליה ובתוספתא של מסכת כלים אמרו אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ומהיסטו על גב אבן מושמא והיסט הינו משא וכמו שאמרו במסכת חלין פרק רוטב קכ"ד ב' אטו נושא לאו מסיט הוא וכן שעל כרחך יש לך לומר כן שאם אתה מפרש היסט מתורת מדרס הרי בפרק ר' עקיבא אמרו מדרס כלי חרס טהור וכן פירשוה שם מתורת היסט כמו שאמרו הן והיסיטן ומתוך דברים אלו פירשו בתוספות ששני דינין נכללו באבן מושמא האחד הוא שפירשנוהו והוא מדין משכב ומושב והשני הוא שהזב או ידו ורגלו תחת האבן וכלים על האבן וזהו מטמא מדין משא הזב או היסטו ואף הוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים כל שנגע בו אבל אם לא נגע בו לא נעשה אלא ראשון לטומאה וזו היא הקרויה טומאת מדף וזו היא שהוצרכנו למעטה מדם הנדה ואע"פ שמעטנוה מוהנושא אותם שמשמעו שהזב הוא הנושא קרי ביה הנישא וכדאיתא בפרק בנות הכותיים בקצת נסחאות והוא שביארנו במסכת שבת פרק ר' עקיבא שטומאת משא חלוקה לשני פנים אחת כללית לרוב טמאות והוא כשהטהור נושא את הטמא ואחת פרטית לטמאות חמורות והוא כשהטמא נושא את הטהור ר"ל שהטהור נישא עליו וזו אינה אלא בזב וחבריו וכל שישנו במשא זה ישנו בדין אבן מושמא ומי שאינו בזה אינו בטומאת אבן מושמא וזו שבפרק אחרון אף היא בדרך זה והוא שהמת אינו עושה משכב ומושב ואמרו בזב ומצורע וחבריהם שמתו שלא נפקעה מהם במיתתם טומאת אבן מושמא וזה שקראוה טומאת משא ר"ל אם נישא אותו המת על הכלים שניטמאו כלן אף התחתון שביניהם ואע"פ שהיה אהל שאינו מקבל טומאה מפסיק ביניהם כגון אבן זו ובלבד שתגע האבן בבגדים והמת באבן על הדרך שביארנו ומ"מ מגדולי זקנינו פירשוה במשא גמור ובאבן המיטלטלת וזהו שהביאו עליה והייתית אבן חדא כלומר שהיתה קלה בכדי לטלטלה ולנשאה וכגון שהיה המת תחת האבן וקשור בה והוא נושא את האבן שטמא אע"פ שהאבן טהורה ומ"מ אף לדעת זה מתורת נישא עליו הוא:

אע"פ שביארנו בבשר המת היבש שמטמאה בכזית מ"מ אם נפרך עד שנעשה כעפר אינו מטמא בכזית אלא שאם הוא כן מחמת שהרקיב מעצמו יש לו טומאת מלא תרווד רקב המבוארת במקומה אבל אם פירכה הוא או שנשרף ונעשה כקמח או כעפר טהור מכלום:

כל שבמת טמא חוץ מן השנים והצפורן והשער שאין מטמאין במת אלא מה שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו שינים שאע"פ שאין גזען מחליף שאף שן החלב אם נשבר השן ונשאר השרש אינה חוזרת מ"מ לא נברא עמו יצאו שער וצפורן שאע"פ שנבראו עמו גזען מחליף ובשעת חיבורן הכל טמא ולא סוף דבר במגע אלא אף באהל ר"ל שאם היה המת חוץ לבית ושערו בתוך הבית ניטמא כל מה שבבית כאלו גופו של מת בתוכו ואע"פ שאף הבשר גזעו מחליף בשר מ"מ נעשה מקומו צלקת ר"ל שרישומו ניכר בחריץ או גומא הנשארת לשם ואין כלה חוזרת אבל שער וצפורן חוזרין הן מכל וכל:

אף העור אין גזעו מחליף כל כך והוא שאמרו בגלודה ר"ל שניטל עורה שלא נשאר בה מקצת עור טרפה דלא הדרה ובריא אלא שמקצת עור מגין עליה שלא למות ומעתה אף עור האדם טמא מן התורה כבשרו והוא בכלל אותן שעורותיהן כבשרן להיות טמאין טומאת הבשר בעצמה כגון עור חזיר של ישוב לטומאת נבלה ועור האנקה לטומאת שרץ ושאר הנזכרים במשנה על הדרך שביארנו ענינם במסכת חולין פרק רוטב ומ"מ עור אדם שעיבדו ביטלו מתורת בשר וטהור לגמרי ככל העורות ולא סוף דבר בעיבוד גמור אלא אף כשהילך בהן ברגליו בכדי שיעור עיבוד והוא שיעור ד' מילין ומ"מ בעור אדם אפילו עיבדו לגמרי נשארה בו טומאת סופרים גזרה שמא ירגיל עצמו לעבד עורות אדם להשתמש בהם והוא שאמר וגזרה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ר"ל מרדעת לחמור ואע"פ שהמת אסור בהנאה ומתוך איסור הנאה שבו היה ראוי לומר מבדל בדילי אינשי מיניה ואין לחוש לעשית שטיחין מ"מ טומאה חמירא להו לאינשי וכמו שאמרו בשני של יומא כ"ג ב' שקשה להם טומאת כלי יותר משפיכות דמים:

כשם שביארנו בנדה שהיא מטמאה משכב ומושב אבל דמה אע"פ שהוא אב הטומאה אינו עושה משכב ומושב כך הדין בזובו של זב שאע"פ שהזב עושה משכב ומושב זובו אינו מטמא מה שתחתיו מדין משכב ומושב אלא שהוא אב הטומאה לטמא אדם ובגדים בכל שהוא במגע ובמשא ודוקא ראיה שניה שהראשונה לא נעשה בה זב לא לעשות הוא משכב ומושב ולא להיות זובו מטמא במשא אלא במגע כדין קרי שאינו מטמא אלא במגע ואף במגע אינו מטמא בגדים בשעת מגעו וכן השרץ מטמא במגע ולא במשא ואף במגעו אינו מטמא בגדים אבל הנבלה מטמאה במשא אדם ובגדים שעליו ומטמא אדם וכלים במגע אבל אינה מטמאה אדם במגע לטמא בגדים שעליו בלא מגע אבל בראיה שניה נעשה זב לטומאה לספירת שבעה ולביאת מים חיים אבל אינו חייב בקרבן וכשראה שלש נעשת זב אף לקרבן ואפילו ראה שלישית באונס הואיל וכבר נזקק לטומאה ולמדת שאין בודקין אם ראה מחמת אונס אם לאו אלא בראייה שניה מהשלישית אף באונס מטמאה כנדה או כזבה ובראשונה אף מחמת אונס יש בה טומאת קרי אלא שמ"מ בודקין בה למנות שלישי לקרבן כמו שהתבאר במקומו: