מאירי על נדה קח

ואח"כ נתגלגל לעיקר ענין זה של ימי נדה שאין רואה בהן אם עולין לספירה אם לאו והביאה רב כהנא ממה שאמרו ראתה שנים ר"ל בימי זיבה ויש גורסין קשתה והכל אחד שהרי אין קושי לנפלים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מת הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה ומביאה קרבן ואינו נאכל מפני שהוא ספק יולדת בזוב ספק אינה יולדת בזוב שמא רוח הפילה וראתה ויש כאן שלשה ימים לזיבה וטעונה קרבן שמא ולד הפילה ויולדת היא ואף היא טעונה קרבן שוה לשל זבה או שמא רוח הפילה ולא ראתה ואינה לא זבה ולא יולדת אבל להיותה זבה ויולדת כדי לדונה ביולדת בזוב אין לחוש לומר שמא ראתה קודם שהפילה ונמצאת יולדת בזוב שהרי ברור הוא לה שלא יצא דבר מגופה עד שעה שהפילה וכמו שפירשנוה בפרק המפלת וסיומה של בריתא וימי לידה שאין רואה בהם עולין לה לספירת זיבה ואינה טמאה אלא י"ד ימים וודאי הוא הדין לימי נדתה ושמא תאמר מאי קושיא הכא שאני שממה נפשך יש לומר כן אף לדעת האומר בעלמא אין עולין שהרי אין אנו מספקין אותה בזבה ויולדת לדונה כיולדת בזוב שאם היא זבה אינה יולדת ודין הוא שיעלו שאין כאן ימי לידה ואם היא יולדת אינה זבה ואינה טעונה שבעה נקיים מ"מ הגע עצמך ששנים שראתה ושלישי שהפילה הם תשיעי ועשירי ואחד עשר שהם סוף זיבה אלו אינה יולדת הרי אותם ימי לידה שאנו נותנים לה מספק ימי נדה הם ועולין לה והיה רב פפא סבור לדחותה שאני התם כיון דאיכא למימר יולדת זכר היא שאין לה טומאת לידה אלא שבעה והני שבעה יתירי דיהבינן לה לא סלקי לה לשבעה כלומר כשאמרו ימי לידתה שאין רואה בהן עולין לה לשבעה משבעה דבתר שבעה הוא שאף כשתאמר שאינה לידה והשבעה הראשונים ימי נדה השבעה האחרונים עולין לימי זיבה הא אי ידעינן דיולדת נקבה היא לא היו עולין ואמר ליה רב הונא וכי ליולדת זכר חששו ליולדת נקבה לא חששו הא ודאי איכא למיחש נמי משום ספיקא דנקבה והני שבעה יתירי משום ספק נקבה אתקינו ולאו משום ספירה ושמע מינה עולין ויש לתמוה ורב פפא מאי קאמר וכי עד השתא לא הוה ידע דלנקבה נמי חיישינן ושמא היה סובר שלא אמרו עולין אלא במקום ספק אבל כשהם ודאי ימי נדה אין עולין וי"מ דטעמיה דרב פפא משום דאיכא תרתי ספיקי חדא שמא לא ראתה כלל ואם תמצא לומר שראתה אימר יולדת זכר היא ואף בקצת ספרים נמצא כן אלא שאינה גרסא ישנה ואין הדברים כלום דהא איכא נמי תרתי לגריעותא שמא ראתה בלא לידה ואם ילדה שמא יולדת נקבה היתה ומ"מ אף בלידת זכר היו יכולים לקפחו מצד אחר שהרי אף בשבעה יתירי יש בו יום אחד מנדה שהרי כשנותנים לה שבועיים פירושו עם אותו היום שהפילה והוא מימי זיבה ונמצא שבשבעה הראשונים אין בו אלא ששה של נדה ובאחרונים יש בהם יום אחד של נדה ואעפ"כ עולין אלא דעדיפא מינה אותביה והרבה טרחו לישבה בפנים אחרים ואין צורך בכך:

ונשוב לביאור השמועה והוא שאמר תשעה ימים טמאים ותשעה ימים טהורים משמשת שמנה ימים מתוך שמנה עשר יום ואח"כ חוזרת חלילה שהרי תשעה הטמאים שבעה מהם ימי נדה ושנים ימי זיבה ומן הטהורים אתה צריך אחד מהם לשימור ונשארו שמונה שמשמשת בהם וכלו בהם ימי נדה וזיבה וחוזרת לפתח נדתה עשרה ימים טמאים ועשרה ימים טהורים ימי שמושה כימי זיבתה שהרי עשרה הטמאים השבעה מהם ימי נדה ושלשה לזיבה ונעשית זבה גדולה והעשרה הטהורים אתה צריך שבעה מהם לספירה ונשארו שלשה לשימוש וכן לכל חשבון שלמעלה מזה שאם רואה י"א וטהורה י"א הרי בראשונים ארבעת ימי זיבה ואתה צריך מן האחרונים שבעה לנקיים ונשארו ארבעה לשימוש ואם רואה י"ב וטהורה י"ב הרי בראשונים חמשה ימי זיבה וכשתסיר מן האחרונים שבעה לנקיים נשארו חמשה לשימוש וכן למאה שהרי אם רואה מאה וטהורה מאה הרי ראשונים שבעה לנדה והצ"ג לזיבה וכמו שכתבנו שכל שימי זיבה מתארכים כמה כלם נקראים ימי זיבה עד שתספור שבעה נקיים וכשאתה מפריש מן המאה הטהורים שבעה לנקיים נשארו צ"ג לשימושה וכן לאלף וכן לעולם ימי שימושה כימי זיבתה:

וזהו ענין משנה זו עם כל עניני השמועה שבאו עליה בגמרא ולא נתחדש עליה עוד בגמרא דבר שלא ביארנוה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

הפרק השביעי בע"ה:

דם הנדה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השלישי שבה והוא ענין הדמים שאחד מחלקיו הוא לענין טהרות על איזה צד הדם מטמא ועל איזה צד אינו מטמא וכן בחלק הרביעי שהוא ענין הכתמים שקצת חלקיו הוא לבאר בהם מאיזו שעה חוששין בהם וכן אם יש צד לתלות בהם שממקום אחר באו על איזה צד תולין וזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר אלו הענינים אלא שנתגלגלו בו דברים על יד אלו שהזכרנו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר דם הנדה על איזה צד מטמא ונתגלגל על ידי דם הנדה בשר המת וזיבה ושרץ ונבלה ושכבת זרע על איזה צד מטמאין והשני בשרץ שנמצא במבוי מאיזו שעה מטמא למפרע וכן בכתם הנמצא בחלוקה אם יש צד לתלות בה שמזמן נדותה היה הכתם ושאם אין לתלות בה מאיזו שעה מטמא וכן על איזה צד הוא מטמא ר"ל אם לח אם יבש והשלישי בזה החלק בעצמו ר"ל חלק הכתמים והוא בבגדים הנמצאים ויש בהם כתם על איזה צד חוששין להם ועל איזה צד אין חוששין ומפני שהוצרך לבאר בהם ענין כתמים הנמצאים בין הכותיים נתגלגל לבאר דין בית טמאות של כותיים ובמה הם נאמנים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה על הדרך שהתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו ענינה לבאר החלק הראשון והוא שאמר דם הנדה מטמא בין לח בין יבש הן לטמא את הנוגע הן ליעשות היא נדה עליו ופי' בגמ' שדם הנדה שהוא מטמא יוצא לנו ממקרא שכתוב והדוה בנדתה מדוה כמוה והוא מטמא אף כשהוא יבש ממה שנאמר דם יהיה בהויתו יהא ולא סוף דבר לח ונעשה יבש אלא אפילו יבש מעיקרו כגון שהפילה כעין קליפה וכעין שעורה ואפילו לא נימוח ומה ששנינו המפלת כמין קליפה כמין שעורה וכו' תטיל למים ואם נמוחו טמאה בזו הואיל וכמין ברייה הוא כל שלא נימוחו אינו דם כלל אבל מה שהוא דם בודאי כגון חתכת דם אף יבש לגמרי מעיקרו ואף בלא נימוח טמא ומה שאמרו בגמרא דם יבש מעיקרו מנלן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו' תרתי קא בעי כלומר יבש מעיקרו אע"פ שלא נימוח מנלן ותו קליפה דמתניתין דכל שנימוחה מיהא טמאה אע"ג דכעין בריה הוא מנלן ולמדת שכל שאתה מחזיקו בדם אפילו יבש לגמרי טמא וכן הדין בדם הזבה והיולדת וכן כזית מבשר המת מטמא בין שהוא לח בין שהוא יבש כחרש אחר שיש בו כזית שהרי אין לך יבש יותר מעצם ומטמא אבל זובו של זב והניע ר"ל הלחה הגסה היוצאת דרך האף וכן הדין למי האף והם המים הנוזלים ממנו שלא בכח וכן כיחו והוא הרוק העבה היוצא מן החזה וכן רירו שכן אלו בכלל הם וכן רוקו ושכבת זרעו מטמא לח אבל אינו מטמא יבש שהרי נאמר בזובו רר בשרו וכן ברקו וכי ירוק ואין לשון רקיקה אלא בלח ושכבת זרעו אינו אלא בראוי להזריע וכן השרץ מטמא לח ולא יבש דכתיב אשר יגע בהם במותם עד שיהו כעין מותם וכן הדין בנבלה ומדכתיב וכי ימות מן הבהמה כעין מיתה ומ"מ כל אלו שמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין אם יכולין לחזור לכמו שהיו על ידי שרייה מטמאין אף ביבשותן ושריה זו אפילו היה צריך בה שיהו המים פושרין ושיהו משהין אותם שם מעת לעת ומ"מ יתבאר בגמ' שאין צריך שיהו פושרין כל מעת לעת אלא כל שיהו פושרין בתחלתן אע"פ שאין פושרין בסופן ובשרץ מיהא יתבאר בגמרא דוקא מקצת השרץ אבל כל ששלדו קיימת אחר שצורתו עומדת או לדעת קצת שדרה שלו עם העצמות המחברים בשדרה הרי הוא בטומאתו ור' יוסי חלק בבשר המת לדונו נמי כנבלת ושרץ שלא לטמא ביבש מתורת בשר המת אא"כ מתורת רקב אם הוא ראוי לכך אא"כ יכול לחזור לכמות שהיה על ידי שרייה ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא כדברי סתם המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנדה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ולטמא משכב ומושב לעשותו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אע"פ שלא נגעה בו וכן הדין ביולדת ואין צריך לומר בזב וזבה ואף דם הנדה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ושיעורו בכל שהוא והוא הדין לדם זיבה ולידה ובזובו של זב אבל אינן מטמאין מה שתחתיהם מתורת משכב ומושב לעשותו אב הטומאה כנדה עצמה שנאמר אשר היא יושבת עליו היא ולא מדוה:

אע"פ שהזב וחביריו עושין משכב ומושב אין מטמאין בביאה ר"ל שאם נכנס באהלו של זב לא נטמא וכן אם הכניס הזב בביתו לא נטמא מה שבביתו והפך הדברים באבן המנוגעת שהיא מטמאה בביאה ר"ל שאם הוא נכנס בבית שיש בתוכו אבן המנוגעת טמא וכן אם הכניס אבן המנוגעת בתוך ביתו נטמא כל מה שבתוכו כדין מצורע עצמו שמטמא באהל כל שהוא עומד אע"פ שאינו מטמא בהעברה כמת עצמו כמו שביארנו בשלישי של ברכות אבל אבן המנוגעת אינה מטמאה מה שתחתיה מתורת משכב ומושב לעשותו אב הטומאה ויראה מכאן שהמצורע עצמו עושה משכב ומושב שאם לא כן היה לו למעט המצורע ולומר הזב ולא המצורע והרי המצורע חמור מאבן המנוגעת ואף בסיפרי נאמר כן ר"ל שהמצורע עושה משכב ומושב וכן בפרק תינוקת וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ במסכת פסח שני אמרו חומר בזב מבמצורע שהזב עושה משכב ומושב ולא מצורע וכן פסקוה גדולי הדורות לפי מה שכתבו מותיקי תלמידיהם בשמם ופירשו זו שבסיפרי לענין אוכלין ומשקין אבל לטמא אדם ובגדים כזב עצמו לא: