מאירי על נדרים סה

המשנה השניה והכונה בה כענין החלק השני והוא שאמר המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנייה להקדש. אמר הר"ם שוקל את שקלו שיתן בעבורו מחצית השקל המחויב לו לפי שלא יגיע אליו תועלת ר"ל שלא נתן לו דבר ואמנם מנע ממנו היזק ולא יאסר על ראובן כאשר נדר שלא יהנה ממנו משמעון שימנע שלא יגיע לו היזק ואמנם יאסר עליו שיועילהו בכונה ומחזיר לו אבדתו בין שיהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לפי שהוא מצוה יכריחהו עליו התורה ואם היה מנהג שאפילו שכר על חזרת אבדה הנה לא יקחהו לפי שכבר יצא המנהג מדין התורה וכאלו שמתם הדבר שיקח יחזירה וכבר נהנה לזה אשר נשבע שלא יועילהו מפני מה שהחזיר אליו ואם יניח לו גם כן השכר הנודע הנה הוא כבר הועילו אליו בזה השיעור אשר הניח אליו ולזה תקח ממנו השכר ותפול להקדש:

אמר המאירי המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו כלומר שאם נאסרה הנאת ראובן על שמעון כגון שהדירו ראובן בהנאתו ואמר קונם הנאתי עליך או שהדיר בה שמעון את עצמו כגון שאמר לראובן קונם הנאתך עלי שנמצא שמעון אסור בהנאתו של ראובן והוא הנקרא מודר אע"פ כן יכול ראובן לשקול לו את שקלו ר"ל ליתן מחצית השקל שהוא חייב בו בשבילו וכן פורע לו את חובו שהוא חייב:

ולענין פירעון חובו ודאי טעם הדבר מפני שאין זו קרויה הגעת הנאה מראובן לשמעון אלא הברחת ארי מעליו ר"ל מניעת היזק ואין מניעת היזק וסלוק תביעה בכלל איסור הנאה ופירשוה בתלמוד המערב אפילו היה בעל החוב דוחקו ואע"פ שמכל מקום גורם לו הנאה אף גרמת הנאה מותרת שהרי אף על ידי אמצעי מותר לההנותו ובלבד שלא יפרש כמו שאמרו למטה במודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל שהולך אצל חנוני ואומר לו פלני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה שזה נותן לזה ונוטל מזה ואף זו גרמא בעלמא הוא ומאחר שלא נתן בידו כלום מותר וזהו שפירשו הטעם בתלמוד המערב מפני שלא נכנס לתוך ידו כלום והוא גם כן מה שאמרו בגמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא כלומר מניעת היזק לבד ואינה קרויה הנאה מני רב הושעיא אמר חנן הוא דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו כלומר שלא לותה היא אלא שהוא פרנסה מעצמו איבד את מעותיו ואינו כופה בדין לא היא ולא בעלה הוא אינו חייב אחר שפרנס שלא מדעתו ואברוחי ארי בעלמא הוא והיא אינה חייבת הואיל ולא לותה הא לדעת בני כהנים שנחלקו עליו לחייב את הבעל וכמו שאמרו ישבע כמה הוציא ויטול אף בזו שבכאן אסור שהנאה גמורה היא עד שהוא חייב לשלמה והרי הוא כמי שהלוה לידו ורבא העמידה אף לדעת בני כהנים וכגון שלוה על מנת שלא לפרוע כלומר שהלוהו בתורת חסד שאם יפרע יפרע ואם לא יפרע שלא יהא ביד המלוה לכופו בדין שנמצא שאינו מהנהו בכלום ומכל מקום הואיל ונתברר במקומו שהלכה כחנן מוטב להעמיד משנה זו כדבריו ואף בלוה על מנת לפרוע מותר וכמו שאמרו בתלמוד המערב אפילו היה בעל הבית דוחק וכן שפירשו הטעם מפני שלא נכנס מידו לידו כלום ולמדת משיטתנו שהמודר אינו חייב לפרוע לזה שפרע בשבילו זו היא שיטתנו ואף הסוגיא מוכחת כן וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שהביאוה בקצור:

ומכל מקום לענין שקלים אע"פ שיש מפרשים בה בטעם האמור בפרעון ר"ל מפני שלא נכנס בידו כלום אלא שהוא כמסלק את חיובו מעליו מכל מקום נראה באחרון של כתובות שטעם הדבר מפני שאין כאן הנאה כלל שאף בלא פרעונו מתכפר שהרי גזברין תורמין ע"ש הגבוי ר"ל שהגיע לידי שלוחי בית דין אע"פ שעדין לא הגיעו ללשכה ועל האבוד ר"ל שכבר הביא שקלו על ידי שליח ונאבד ועל העתיד לגבות ר"ל שלא הביאום כלל כדי שיהו כל ישראל מתכפרים ונמצא שאין זה נהנה שאף בלא הנאתו היה זה מתכפר הא אלו נהנה כלל אף בדרך גרמא יהיה אסור:

ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שלא פרשוה שם בטעם זה אלא לרבנן שמודים במשנה זו ר"ל ששוקל לו את שקלו אע"פ שאפשר שאינם מודים לדברי חנין בהלך למדינת הים שעמד אחד ופרנס את אשתו אבל לחנן לא הוצרכנו לטעם זה שאפילו נהנה כל שאינה אלא גרמת הנאה מותר ואע"פ שסוגייא שבכתובות מוכחת שאף חנן הוצרך בה לטעם תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות וכמו שאמרו שם על משנה זו שהביאו שם בשלמא שוקל את שקלו משום דתורמין על האבוד ועל וכו' אלא פורע את חובו הא קא משתרשי ליה ותירץ בה רב הושעיא חנן היא וכו' כדאיתא בסוגיא דהכא אלמא לכולהו טעמא דשוקל שקלו משום דתורמין על האבוד הוא אף לחנן מכל מקום סוגיא דהכא עיקר שהיא במקומה וקיימא לן בכולא תלמודא דבתר סוגיא דמיתמרה בדוכתא אזלינן או שמא עד שלא נתגלה להם טעם לפורע את חובו היו מפרשין זו של שקל מטעם תורמין על האבוד ומשנתגלה להם שזו של פורע חובו כחנן אף זו של שקל כן ועוד שזו של שקל לטעם תורמין על האבוד אינה אלא בשכבר שלח ונאבד או שעדין דעתו ליתן אבל למי שאין דעתו ליתן אינו מתכפר וכשבא זה ונתן בשבילו הרי נהנה אחר שנתרצה במתנתו והואיל ואינו חייב להחזיר לו אינו נקרא שלוחו:

או שמא זו של שקל לדברי הכל ופורע את חובו דוקא לחנן ותדע לך שאף בפורע את חובו פירשו בתלמוד המערב טעם שהוא מספיק להיתר אף לחכמים והוא שאמרו שם הפורע שטר חוב לחבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים כלומר לחנן פטור ולבני כהנים חייב ר' יוסי אומר אף לבני כהנים פטור התם לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב ואנו מכל מקום לא הוצרכנו בה לחנן שפסקנו כמותו שאף אם נתברר שלא היה מוחל פטור הוא אלא שהוא מחזר לפטור אף לדעת חכמים וכל שלא היינו פוסקים כחנן היינו פוטרים מטעם זה ולא היינו צריכים לדברי חנן אלא כשנתברר שלא היה מוחל בפיוס אם היה אפשר להתברר אלא שמאחר שפסקנו כחנן לא הוצרכנו לאותו טעם אלא שלמדנו מכל מקום שאף בחוב שעל ידי משכון כן אע"פ שנראה לי לפרש שלא נאמר כן אלא בשהחזיר המשכון ואחר כך פרע מה שפרע בשבילו הא כל שלא החזירו מיהא יכול לעכבו במקום הבעל חוב שהרי כשהוא תובעו משכון אף הוא אומר לו ברר שהיה הוא מוחל ומחזיר ואף זו שבכאן יראה שאף בחוב של משכון יכול המדיר להחזיר לו משכונו:

ומכל מקום בתוספות כתבו שהמודר מחבירו אסור לפרוע לו את חובו מפני שגרמת הנאה כהנאה אלא אם כן על ידי אמצעי כמו שביארנו ושוקל את שקלו מטעם תורמין על האבוד הוא ופורע את חובו דקאמר פירוש על חוב שלא היה זה חייב בו מן הדין ומה שאמרו חנן היא פירושו שפורע לו חובו בדמיון חוב זה שאמר חנן שהוא פטור ממנו אבל אינו פורע לו חוב שהוא חייב לפרעו מן הדין שהברחת ארי הנאה גמורה היא ואף הם מביאים ראיה ממה שמצינו שנוטל עליה שכר וכמו שאמרו במציעא רועה שהיה רועה ובא זאב וטרף ארי ודרס חייב שהיה לו ברועים ובמקלות ר"ל וליתן להם שכר וכן בבתרא דקמא שטף נהר את חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו אלמא שכרו מיהא נוטל אלא שאף הם משיבים לעצמם שאין אלו ראיה שלא אמרו כאן אברוחי ארי בעלמא אלא שהוא מצילו מיראה ומבעתותא בעלמא אבל הברחת ארי ממעשה גמור להצלת ממונו אסור עד שנראה לי מדעתם שהמדיר שראה צאנו של מודר בפי הזאב אסור להצילה אע"פ שאינה אלא מניעת היזק ולא יראה כן ואף הם כתבו הוראות מתחדשות מכח דין הברחת ארי בגוי אנס שאנס קרקע מישראל ובא ישראל ולקחה ממנו אלא שאין זה מקומם וכבר רמזנו עליהם בחמשי של גיטין בסוף סוגיית המשנה הששית: